אם יש משהו שלמדתי מהחודשים האחרונים, זה שכתיבה (בשבילי) זה עניין של הרגל.
אם אני לא מתרגלת, זה נשחק ונפסק.
בגלל זה בזמן שכתבתי את התיזה, כתבתי גם הרבה בבלוג.
אבל עכשיו סיימתי לכתוב, ההגנה שלי ביום שישי ואחרי זה אני סוג של צינית בעלת תואר שני: צינית מדופלמת, הא! (הטקס ביולי, בשיא החום).
את עבודתי ושהותי בסין אני מסיימת באוקטובר ויש המון מחשבות של מה הלאה.
אתמול החלטתי מה יהיה בנובמבר ודצמבר ואז אראה מה פתוח בפניי ומה עוד אצטרך להחליט אם אפשר ואם אני רוצה לפתוח.
מה שכן, החלטתי שאני צריכה ניקוי לנפש, לעשות משהו בשבילי דרך עשייה למען האחר.
למרות שהפרטים עוד לא נסגרו, אני נסגרתי על ההחלטה.
בחודש הבא אני מבקרת לכמה ימים, בדרך לחופשה הראשונה שלי מזה חצי שנה.
אני מאוד מקווה לפגוש אנשים מסוימים ומקווה עוד יותר לא לפגוש אנשים אחרים.
אחרי כל השנים האלה לא בארץ, אני לא אותה צינית ישראלית, כי הישראליות שלי חדלה מלהתפתח ביום שעזבתי.
בכל פעם שאני בארץ אני בשוק תרבותי; לא יודעת איך לדבר עם נהגי אוטובוס, לא מבינה התנהגות של אנשים במסעדות ומרגישה פרגית מוזרה בנוף העירוני.
מעניין איך זה יהיה הפעם, כשאני חושבת על לחזור לישראל.
האם פתאום דברים ייראו לי מזמינים יותר? האם ארגיש שייכת?
כשהגעתי לבייג'ינג בפעם הראשונה, לא היה שוק תרבותי. הרגשתי בבית.
ואיפה הבית הבא???
