אדומה

היום זה הלילה האחרון שלי בדירה שהייתה לי בית בשנה וחצי האחרונות.

הרוב המוחלט של החפצים שהיו בה נארזו ונשלחו בהדרגה לארץ, ויש עוד מספר תיקים שמחכים לתורם והם מפוזרים בין חברים עד שיישלחו ליעדם החדש, עד שיעשו עלייה.

עכשיו אני אחרי המקלחת האחרונה שלי, שטיפת הכלים האחרונה שלי.

כל הרהיטים שהיו לי נתרמו לקרן צדקה.

מחר בבוקר אקום לבוקר האחרון שלי וכשתבוא בעלת הבית, אשאיר את המפתחות שהיו שלי בידיה.

עכשיו הבית הזה כבר אינו בית, אלא פשוט דירה להשכרה. אין הרגשה של cosy, ואין תחושה של בית.

זה הלילה האחרון שלי לבד.

ממחר אדור אצל חברה לעבודה במשך חודש.

חודש היאללה ביי שלי מבייג'ינג.

מעירי בחמש השנים האחרונות.

ואז...

אז בז בא.

ואחרי זה קצת שמש וים וחול שאינני סובלת, אבל עכשיו אני מאוד מצפה לו.

ובסוף בסוף: העלייה השנייה.

אני לא עצובה. אני מהורהרת. תקופה של התרגלות לשונה לפניי.

אני חוששת משוק תרבות בארץ, שלא אסתדר עם הישראלים, שלא אמצא שפה משותפת.

שאני לא ישראלית ולא אצליח להרגיש שייכת.

יש לי חברים חדשים לרכוש וחברים ישנים שלגביהם צריך להחליט אם לחזק או לפרום סופית את קשר החברות.

הם נראים לי אותם חברים, אבל אני מרגישה שאינני אותה צינית.

שאני מין יצור כזה, שלא שייך לסין אבל גם לא שייך לישראל.

מי יודע, אולי אני שייכת לאיי סיישל ;)

ועדיין, כן קיבלתי את ההחלטה לחזור.

וכן, אני רוצה ישראלי שיהיה עזר כנגדי.

שהוויכוחים יהיו בעברית, ומילות החיבה יהיו בעברית.

שהפקודות והדרישות יהיו באותה השפה שבה אני מרגישה הכי בנח.

הרי ארצה ו- sit אינן מרגישות אותו הדבר.

למרות ש- kneel וכרע ברך גם לא מרגיש אותו הדבר.

עוד חודש.