בלשון ציווי!

זה קרה כל כך מזמן, עד שזה מרגיש כמעט כמו חיים אחרים. אדם אחר. מדינה אחרת. ובכל זאת הייתי אני, והיא וזה היה כאן ואז. כלומר מזמן. והיא רצתה להתקלח. 

היינו אחרי והיא רצתה להוריד ממנה את הרוק והזרע לפני שתתלבש ותלך הביתה. ואני, עירום על הספה, אמרתי לה שתצא ככה. והיא התעקשה. וביקשה והתחננה. לא רצתה לצאת ככה. ואני, היה לי אז אגו גדול יותר. לאדם שהייתי אז לא היו מסרבים. לא ככה. בטח שלא היא. לא עוד כלבה.  אז אמרתי לה לחכות רגע שם, ליד השיש במטבח שהיה די בסלון בדירה הקטנה שגרתי בה אז. וקמתי והלכתי להביא עיתונים מחדר השינה. אז עוד קראתי עיתונים. ופרשתי לרגליה את גלריה של סוף השבוע ואמרתי לה לעמוד על העיתון. והוצאתי מהכיור את סבון הכלים והספוג הברזלי המלוכלך וננתי לה להתנקות עם זה. 

"הנה" אמרתי לה, "אם הנוזלים שלי כך כך מגעילים אותך, אז הנה - תתנקי".

ואז היא ביקשה לא, ואמרה שזה לא חשוב וזה בסדר, אבל הייתי עקשן ונוקשה וקצת חרא, בואו נודה בזה. וחיכיתי מבוצר בעמדתי עד שנשברה, והחלה לקרצף את עצמה בסבון כלים וברזלית. במים קרים/פושרים. וכשסיימה תלשתי לה דפים מהמוסף של שבת שיהיו לה כמגבת. והעור הרטוב ונייר העיתון השאירו בה קווים עכורים של דיו.

היא בכתה כשיצאה. וזה היה הסוף של הקשר הזה. לא מפתיע.

במבט לאחור זה נראה לי טפשי. היום הייתי עושה דברים אחרת. בטח שלא הייתי עושה את זה. אבל עשיתי.

נזכרתי בזה לאחרונה כשהיא, אחת אחרת, ביקשה להתקלח ונכנסתי איתה ונתתי לה לסבן לי את הגב ואיברים אחרים. וגם זה נגמר. רק אחרת.

כשאנחנו נכנסים למיטה כבר מאוחר. אני עייף ושיכור וכועס, ואני כמעט ושוכח שהיא שם עד שאני מרגיש את הפה שלה על הזין שלי. היא מעירה אותו, אבל לא אותי. אני מרגיש איך הוא מתקשה לה בפה ואיך היא מנסה להכניס אותו עמוק וחזק. אני בקושי זז. העיניים שלי עצומות ואני מתמקד בתחושה בלבד. נותן למחשבות שלי לנדוד אל סף חלום וחזרה. מקשיב לצלילי החנק הקטנים שעולים ממנה, כשהיא מכניסה את הזין שלי פנימה שוב ושוב לתוכה, ומוציאה ומלקקת ומחזירה ושוב ושוב. אין לי דרך לומר כמה זמן זה נמשך עד שאמרתי "בואי".

היא עוצרת ומטפסת עלי. מכוונת אותי בידיה לתוכה. אני שולח יד קדימה, צובט את אחת מפטמותיה ומושך אותה אלי. היא נשכבת קדימה ואני לוחש לה באוזן "תחת".

היא מזדקפת ומשנה זווית. באותה היד מכווינה אותי שוב פנימה, הפעם לשם. מתישבת עלי לאט כשאני נכנס לה עמוק לתחת. היא מתחילה לזוז, למעלה למטה בעדינות, וכשהיא למעלה אני שם לה יד על המותניים ומושך אותה חזק למטה. חדירה מהירה ועמוקה. מכה של גוף לגוף משמיעה סלאפ עמום.

"ככה" אני אומר, והיא מצייתת. רוכבת עלי חזק. מזיינת לעצמה את התחת איתי בלי רחמים, כאילו היא אני והכוח הפיזי שלי זורם דרכה, מושך אותה פנימה. מושכת את עצמה עלי, חזק ומהר. מחדירה אותי אליה.

אני שולח ידיים קדימה ותופס לה את הראש, חוסם לה את הנשימה ביד אחת, ואוחז בעורף בשניה. 

"יותר חזק", אני אומר  והיא מגבירה את העוצמה, בלי לנשום. טורקת חזק את גופה עלי, עד שאני מרגיש את רעידות החנק בגוף שלה. את המחסור בחמצן. היא לא מרפה עד שאני לא, וכשאני נותן לה לנשום שוב, היא מתרסקת קדימה ונשכבת עלי, מתנשפת, מנשקת לי את הצוואר וממשיכה בתנועה. אני מרים שוב ידיים לפנים שלה, מרגיש את הנשימות שלה על כף ידי, וכשהיא מוציאה אוויר, אני חוסם לה את הנשימה שוב.  

"יותר חזק" אני אומר לה, והיא שולחת ידיים אחורה, מפסקת את פלחי ישבנה, מאפשר לי לחדור עמוק יותר וממשיכה לרכב חזק, בלי לעצור.

יושב במשרד. צהריים. שקט. מוזיקה. עבודה. ובפנים, בתוך החזה, הגורילה מתופפת בשתי ידיים על הצלעות. חזק חזק חזק. 

בום בום בום. ושוב. 

דופקת על החזה בשתי ידיים וצועקת לי בתוך הראש: תן לי לצאת. תן לי לצאת. תן לי לצאת. 

אני די בטוח שזה לא יחזיק. שזה לא ימשך. עוד יום, עוד יומיים, אני אומר לעצמי.
אבל בלילה, כשאני מחליק את הזין שלי לתוכה, מושך לה בשיער ביד אחת וחונק אותה בשניה עד שהירכיים שלה רועדות, אני שוכח מכל זה וממשיך. ועוד עושה תוכניות.

לא ידעתי שהיא כזו ולא קראתי את הסימנים.

הכל בראש שלי היה נעול. וונילית. היא וונילית וזהו. זה מה שחשבתי. זה מה שידעתי. זה היה המרחב בו נתתי לעצמי לפעול.
וזה לא שהרמזים לא היו ברורים.
"אתה לא כזה אגרסיבי" היא אמרה אחרי איזו פעם, וכשאמרתי שאני יכול להיות יותר, אמרה "אתה יכול להיות יותר". ועדיין. בראש שלי ווניל. לא משחרר. מרחם. גם אמרתי את זה. אני מרחם עלייך. אמרה "אל תרחם".
ואני? כלום. גורנישט. נעול במחשבה. נעול בתפיסה. מזיין בעדינות יחסית והולך הביתה מאוכזב. משועמם.

עד שבסוף היא היתה צריכה לומר את זה במפורש. לגרור את זה החוצה ממני. אחרי כמה בירות ואיזה צ'ייסר, כשאנחנו עדיין בחוץ, במסיבה.

"תכאיב לי" היא אמרה. כמו ההיא, ההראשונה, לפני כל כך הרבה שנים. ההיא שפתחה לי את הדלת לעולם הזה. "תכאיב לי", שיחרר אצלי את כל הברגים. גם אז. גם עכשיו. "תכאיב לי".
והעמדתי אותה אל הקיר, והרמתי לה את החצאית וביד ימין הכאבתי לה. עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה. בצד אחד ואז בצד השני ואז שוב לראשון. והגניחות שלה. שקטות וממוקדות. ואני ממשיך, והיד שלי כואבת. כואבת מהמכות. ואז בבית שוב, במיטה, עם המכות והיריקות והחניקות והצביטות. עם ההתבהמות האנוכית. עם האנאלי החזק, משיכות השיער, כיפופי הידיים והגמירות.

ובסוף בסוף, על הגב מתנשף, אמרתי משהו על זה שלא קלטתי שהיא כזו, ושאלתי "את ידעת שאני כזה?".
והיא חייכה ואמרה "לא ידעתי ידעתי. אבל ניחשתי. רואים עליך".

ובבוקר שאחרי, אחרי שהלכה, במקלחת, אני קולט שכף היד שלי מכוסה בסימנים כחולים.
סימני אלימות ליל אמש. צבעי מלחמה. צלקות קרב זמניות.
תענוג.

וונילית עלאק.
דביל.

חשוב לי שתדעי מראש, למרות המיסקונספציה הנפוצה, אין באמת דבר כזה "קטנה ועדינה".
לא בראייתי. לא בכלל.

הזמן קצר. עסוק. עייף. לחוץ. אבוא, אעצור, אשתמש בך ואלך.
זה כל מה שיש לי כרגע. זה גם כל מה שאני רוצה. וכל מה שאני צריך.

בערך עכשיו היא תיקח את השקית שלה ותיגש למטבחון שבמשרד. היא תוציא את קופסת הפלסטיק עם האורז והקציצות, תכניס למיקרו, תכוון זמן, תלחץ על הכפתור ותחכה. אח"כ היא תוציא סכו"ם מהמגירה, תיקח את הקופסה החמה ותעביר את הכל לצלחת. היא תיגש לדלפק הקטן שם ותשב.
היא תשלב רגליים מתחת לדלפק, בנעלי העקב שלה.
היא תפשפש שוב בשקית, תוציא את הקופסה עם הירקות החתוכים. תנער אותה קצת, תניח אותה ליד הצלחת ותפתח אותה.
רק אז היא תראה את הפתק שהשארתי לה, באותיות כחולות על דף צהוב שבטח נרטב קצת:

"גמרתי לך על האוכל"

היא תיבהל לרגע ותסתיר את הפתק מהר. תקמט אותו בידה ותזרוק מהר לשקית.
היא תחייך.
היא תנסה לראות את זה בצלחת או על הירקות.
היא תעצור לרגע לחשוב אם באמת עשיתי את זה, או שאני סתם משחק לה עם הראש.
היא תחייך שוב כשתבין שזה לא באמת משנה.
היא תרים את המזלג ותאכל.

היא מחייכת לרגע אלי. קצת נבוכה. מסתכלת. מחזיקה את הדילדו ביד כאילו הוא שוקל טון. לא כל כך יודעת מה לעשות עכשיו.
גם השניה ככה.
עומדת שם על הברכיים, בגוף מתוח. לא יודעת איפה לשים את הידיים שלה.

הן נראות קצת אבודות על המיטה בלעדי, אבל אני צריך קצת לנוח. הפסקה. אוויר.

אני נשען אחורה על הכיסא השחור, מתרפק על ערימת הכביסה שלא קיפלתי, מרים את הרגליים לשולי המזרון ומדליק את חצי הג'ויינט שנשאר ממקודם. אני לוקח שאיפה עמוקה. מחזיק קצת בפנים. משחרר לאט.

"מה את מחייכת", אני אומר בשקט, "תפרקי לה את התחת!".

העיניים של השניה נפקחות, ולפני שהיא מספיקה לומר משהו, הראשונה מזנקת לעברה מושכת אותה למטה בשיער ויורקת על הדילדו.

אני לוקח עוד שאכטה, מתרווח לאחור ומחייך.

התעוררתי מצליל הדלת הנסגרת אחריה כשהלכה. לפי הטלפון השעה היתה בערך שש וחצי בבוקר. עטפתי את עצמי בשמיכה וחזרתי לישון. מוקדם מדי בשבילי.
שעתיים אח"כ, עדיין במיטה, אני לוקח את הטלפון ושולח לה הודעה:
"הלכת בלי לומר שלום או בוקר טוב"

חולפות כמה שניות ובלופ-בלופ-בלופ, הודעה נכנסת.
אני פותח את ההודעה רק בשביל לראות שהיא שלחה לי תמונה. בתמונה אני רואה קונדום בכף היד שלה. קונדום משומש. מלא בזרע. הקונדום שלי, מהלילה.
לרגע אני תוהה מה היא עושה איתו, ואיפה זה ואז בלופ-בלופ-בלופ.
עוד תמונה.

שוב הקונדום, הפעם ריק, ותכולתו, הזרע שלי, בכף ידה. אני מביט בתמונה. בוחן את הפרטים. זה צולם כאן בדירה. כנראה לפני שיצאה. מחייך והופ בלופ-בלופ-בלופ.
תמונה נוספת.
היא מלקקת את כף היד שלה. מלקקת את הגמירה שלי מהלילה, בבוקר, בתמונה. רואים רק את כף היד, הסנטר וקצה הלשון, ובכל זאת אני רואה שם גם קצה של חיוך.
כמה שניות נוספות, ובלופ-בלופ-בלופ.
ועוד תמונה אחת.
הפעם מבחוץ. היא יושבת בתחנת האוטובוס שמעבר לכביש, מחכה לקו שלה. אפשר לראות בבירור שהסנטר שלה עדיין רטוב מזרע. היא יצאה עם זה החוצה. היא מחייכת.
בלופ-בלופ-בלופ
הפעם רק טקסט קצר:
"בוקר טוב :-)"

אני מרים את השמיכה שלי מצלם ושולח לה תמונה של זיקפת הבוקר שלי עם המילים "בוקר טוב"