בלשון ציווי!

לא ידעתי שהיא כזו ולא קראתי את הסימנים.

הכל בראש שלי היה נעול. וונילית. היא וונילית וזהו. זה מה שחשבתי. זה מה שידעתי. זה היה המרחב בו נתתי לעצמי לפעול.
וזה לא שהרמזים לא היו ברורים.
"אתה לא כזה אגרסיבי" היא אמרה אחרי איזו פעם, וכשאמרתי שאני יכול להיות יותר, אמרה "אתה יכול להיות יותר". ועדיין. בראש שלי ווניל. לא משחרר. מרחם. גם אמרתי את זה. אני מרחם עלייך. אמרה "אל תרחם".
ואני? כלום. גורנישט. נעול במחשבה. נעול בתפיסה. מזיין בעדינות יחסית והולך הביתה מאוכזב. משועמם.

עד שבסוף היא היתה צריכה לומר את זה במפורש. לגרור את זה החוצה ממני. אחרי כמה בירות ואיזה צ'ייסר, כשאנחנו עדיין בחוץ, במסיבה.

"תכאיב לי" היא אמרה. כמו ההיא, ההראשונה, לפני כל כך הרבה שנים. ההיא שפתחה לי את הדלת לעולם הזה. "תכאיב לי", שיחרר אצלי את כל הברגים. גם אז. גם עכשיו. "תכאיב לי".
והעמדתי אותה אל הקיר, והרמתי לה את החצאית וביד ימין הכאבתי לה. עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה. בצד אחד ואז בצד השני ואז שוב לראשון. והגניחות שלה. שקטות וממוקדות. ואני ממשיך, והיד שלי כואבת. כואבת מהמכות. ואז בבית שוב, במיטה, עם המכות והיריקות והחניקות והצביטות. עם ההתבהמות האנוכית. עם האנאלי החזק, משיכות השיער, כיפופי הידיים והגמירות.

ובסוף בסוף, על הגב מתנשף, אמרתי משהו על זה שלא קלטתי שהיא כזו, ושאלתי "את ידעת שאני כזה?".
והיא חייכה ואמרה "לא ידעתי ידעתי. אבל ניחשתי. רואים עליך".

ובבוקר שאחרי, אחרי שהלכה, במקלחת, אני קולט שכף היד שלי מכוסה בסימנים כחולים.
סימני אלימות ליל אמש. צבעי מלחמה. צלקות קרב זמניות.
תענוג.

וונילית עלאק.
דביל.