זה קרה כל כך מזמן, עד שזה מרגיש כמעט כמו חיים אחרים. אדם אחר. מדינה אחרת. ובכל זאת הייתי אני, והיא וזה היה כאן ואז. כלומר מזמן. והיא רצתה להתקלח.
היינו אחרי והיא רצתה להוריד ממנה את הרוק והזרע לפני שתתלבש ותלך הביתה. ואני, עירום על הספה, אמרתי לה שתצא ככה. והיא התעקשה. וביקשה והתחננה. לא רצתה לצאת ככה. ואני, היה לי אז אגו גדול יותר. לאדם שהייתי אז לא היו מסרבים. לא ככה. בטח שלא היא. לא עוד כלבה. אז אמרתי לה לחכות רגע שם, ליד השיש במטבח שהיה די בסלון בדירה הקטנה שגרתי בה אז. וקמתי והלכתי להביא עיתונים מחדר השינה. אז עוד קראתי עיתונים. ופרשתי לרגליה את גלריה של סוף השבוע ואמרתי לה לעמוד על העיתון. והוצאתי מהכיור את סבון הכלים והספוג הברזלי המלוכלך וננתי לה להתנקות עם זה.
"הנה" אמרתי לה, "אם הנוזלים שלי כך כך מגעילים אותך, אז הנה - תתנקי".
ואז היא ביקשה לא, ואמרה שזה לא חשוב וזה בסדר, אבל הייתי עקשן ונוקשה וקצת חרא, בואו נודה בזה. וחיכיתי מבוצר בעמדתי עד שנשברה, והחלה לקרצף את עצמה בסבון כלים וברזלית. במים קרים/פושרים. וכשסיימה תלשתי לה דפים מהמוסף של שבת שיהיו לה כמגבת. והעור הרטוב ונייר העיתון השאירו בה קווים עכורים של דיו.
היא בכתה כשיצאה. וזה היה הסוף של הקשר הזה. לא מפתיע.
במבט לאחור זה נראה לי טפשי. היום הייתי עושה דברים אחרת. בטח שלא הייתי עושה את זה. אבל עשיתי.
נזכרתי בזה לאחרונה כשהיא, אחת אחרת, ביקשה להתקלח ונכנסתי איתה ונתתי לה לסבן לי את הגב ואיברים אחרים. וגם זה נגמר. רק אחרת.
