לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בלשון ציווי!

המכון לטיהור שפכים וטיפול בשפחות.
לפני 12 שנים. 25 בדצמבר 2011 בשעה 9:52

למסתכל מהצד, או מאחור, לצורך העניין, זה נראה כאילו היא בסה"כ מחבקת אותי. אבל המציאות היא שאנחנו נמצאים במסיבה וונילית, והיא עומדת מאחורי ומחזיקה לי את הזין כשאני משתין למשתנה. לא ביקשתי שתעשה את זה. בכלל לא ביקשתי שתבוא איתי. בסה"כ שתיתי והלכתי להשתין, והנה היא שם. וזה בכלל לא קטע כזה ביני ובינה. אבל הנה היא שם. פשוט באה ושלחה ידיים, בהתחלה למותניים, ואח"כ קדימה, ופשוט לקחה אותו ביד במקומי.

אני לא יודע אם יש מסתכלים מהצד, כי אני עם הפנים לקיר. אני גם לא מוטרד מזה. היא מחזיקה, ואני לוקח אוויר ומרפה את השרירים ומשחרר. עם כמות הבירה ששתיתי לא מדובר בבעיה. זרם חם וחזק יוצא ממני תוך כמה שניות. היא צוחקת. משחקת עם הזרם. מכוונת אותו למעלה ולמטה כמו ילדה קטנה עם צעצוע חדש.

"תסתכלי", אני אומר לה, וכשאני רואה שהיא מסתכלת, אני לוקח את אצבע יד שמאל שלי ומרטיב אותה בזרם שלי. אני מרים את האצבע לכיוונה. "תלקקי" אני אומר לה. העיניים שלה נפקחות. לא עשינו דברים כאלה. היא לא היתה במקומות כאלה.
"לא", היא אומרת, "לא כאן. לא ככה".
"אז מה את עושה כאן?"
שתיקה
היא מתקרבת ומכניסה את האצבע הרטובה שלי לפה שלה. מלקקת. היד שלה מתהדקת לי על הזין תוך כדי. מלטפת.
היא מסיימת ללקק לי את האצבע ואני מסתכל עליה. היא מחייכת.
"יש עוד טיפה, בקצה", אני אומר
היא מסתכלת מסביב. "שניה" היא אומרת. כנראה שהיה שם עוד מישהו. היא מחכה רגע או שניים, ואז מתכופפת מהר ומלקקת את קצה הזין שלי. אוספת אליה את הטיפות האחרונות שחיכו שם. היא מכניסה את הזין שלי לפה שלה רק לשניה או שתיים. ועוצרת. מתיישרת. צוחקת.


"אני לא מאמינה שעשיתי את זה. ועוד כאן" היא אומרת.
"אני חושב שיש לך עתיד", אני צוחק.
"אתה מרוצה?", היא שואלת כשאני נאבק בלהכניס את הזין המתקשה שלי בחזרה למכנסיים.
"זו התחלה", אני אומר ומחייך.
אני רוכס את מכנסי ואנחנו חוזרים למסיבה.
כאילו כלום.

לפני 12 שנים. 21 בדצמבר 2011 בשעה 9:10

רק אחרי שהיא הלכה נזכרתי בנר.
קפצתי עירום מהמיטה ורצתי למטבח, כאילו אני רץ למנוע איזו שריפה שעשויה לפרוץ בכל רגע. מצאתי אותו שם בדיוק באותו המקום בו השארתי אותו. אדום וגדול ועומד במרכזה של צלחת לבנה. שעווה אדומה התייבשה סביבו. הפתיל עדיין בוער, וסביבו גומה עגולה וגדולה, מלאה בשעווה נוזלית חמה. מחכה למזיגה. מחכה לטיפטוף.

נגעתי בקצה האצבע בשעווה הנוזלית, מרגיש את החום והצריבה הקלה. קירבתי את האצבע לאף והרחתי את השעווה. ריח מתוק וסמיך. כיביתי את הלהבה בשתי אצבעות. לקחתי שאיפה עמוקה והרחתי את העשן.

חזרתי למיטה ופתאום הרחתי את מה שהיה. ריח שחודר אל מתחת לעור, ספוג בסדינים ובשמיכה. ספוג בכרית. ספוג בקירות. ריח של זיעה ושיער ורוק וזרע וקונדומים. ריח איטי וארוך של סקס.
חייכתי.
לא פלא ששכחתי את הנר.
התעטפתי בשמיכה והלכתי לישון.
בפעם הבאה. בפעם הבאה.

לפני 12 שנים. 1 בדצמבר 2011 בשעה 15:25

...שאת עדיין לא יודעת מה טוב לך. עדיין לא יודעת מה את אוהבת ומה לא.
כולך עדיין פקעת של חששות וסקרנות, שיהיה תענוג לפרום.

לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 18:30

בואי. לא ממש אכפת לי איך. אני רעב. אני צמא. אני כועס. השרירים שלי מתוחים. האגרופים קפוצים. בואי. תני לי לכלות בך את כל הזעם הזה. לפרק. תני לי להשתמש בך עד שארגע. עד שלא אוכל יותר. תני לי להכנס אלייך לכאן ולשם ולשם. לחדור עמוק וחזק וכואב. מהר ובכוח. תני לי לקפל אותך. לקשור. לצבוט. להשאיר בך סימנים. למשוך. למרוט. תני לי לעקם. לכופף. תני לי להרגיש אותי. להרגיש אותך. עור. ידיים. לשון. תני לי להזכיר לעצמי מי אני היום. לפתוח את הדלת. לשחרר את הרצועה. לרמוס. בואי.

לפני 12 שנים. 27 בנובמבר 2011 בשעה 22:26

היא כתבה את זה, לא אני. מילים שלה, ביני ובינה, שאפרסם אצלי. משחק צללים פרטי שיוצא אל האור. חשבתי לשנות מילה או שתיים, אבל לא. השארתי כמו שזה. תהנו, כמוני.
===
"בואי. חולצה מכופתרת, ז'קט, הופעה ייצוגית. קבעתי לך פגישה לצהריים אחר כך. הדלת תהיה פתוחה". הצליל הידוע פתח לי חלון על המסך, באמצע המסמך שעליו עבדתי באותו רגע.
פגישה? איזה פגישה, אני חושבת לעצמי בעודי ממהרת לחדר השינה, מוציאה מן המגירות חזיות יפהפיות, תחתונים תואמים, חולצות עדינות ורכות עם כפתורי פנינה קטנים. מהר, מהר. מה? הוא סידר לי פגישת עבודה? אני בקושי בטוחה שהוא יודע מה בדיוק אני עושה, מגלגלת את המחשבה המפתיעה הזו בראש, בוחרת סט בגדים תחתונים מאופק בוורוד ותכלת, חולצה תכלכלה עם פס לבן דקי שזור לאורכה, מכנסיים כחולים כהים מחויטים וז'קט אפור, צמוד ומחמיא במיוחד.
איפור עדין, שיער גולש, חוטפת את התיק וממהרת למטה, למונית שהוזמנה וממתינה לי.
בשעת כמעט צהריים שכזו התנועה נסבלת בעיר הגדולה, והמונית עושה דרכה ביעילות לעבר מרכז העיר, לאחד הרחובות הצדדים, פינה שקטה שקרובה כל כך לכל מקום ועם זאת, חבויה מן העין.
משלמת בזריזות יוצאת ועולה במדרגות, קומה שנייה, בניין ישן ולא מטופח במיוחד, דלת פשוטה. והנה אני כבר בפנים, מניחה את התיק בפינה, מחפשת אותך במבטי, ועוד רגע ואני רואה אותך, ליד המחשב.
אתה מסמן לי ביד תנועה שאומרת בואי הנה, וכשאני מתקרבת אתה מורה לי על הרצפה, לידך.
אני כורעת על הברכיים, מכירה את הנוהל היטב, מתורגלת, מחכה לזה כל כך. מסתכלת עליך במבט מרוכז, ואתה מסתובב אליי, מתרומם מן המושב וכמעט באותה תנועה פותח את כפתור הגי'נס ומוריד אותו, והנה אתה עומד מולי.
לזה חיכיתי. לזה אני מחכה כל יום, כל היום. לרגע המיוחד הזה, לרגע שבו שנינו יודעים למה אני כאן, ומה עומד לקרות עוד מעט. בלי מילים אתה מסמן לי להתקרב, ומסמן לי בידך להתחיל. אני יודעת בדיוק מה עליי לעשות עכשיו, בשביל זה אני כאן, לא?
מכניסה את הזין שלך לפה שלי, מתחלה ללקק אותו בעדינות, עולה ויורדת עליו, מעמידה לך אותו כמו שאתה אוהב, מרוכזת, משתדלת, שקועה בעצמי וכיוון שאני מחמיצה את תנועת היד שמסמנת לי להפסיק אתה דוחף לי את הראש לאחור.
"תפתחי את הכפתורים", אני מכפתרת את החולצה במהירות, ראשי מולך ואתה מעביר את היד בתנועות מהירות על הזין שלך שעומד ממש מולי, ומסמן לי שוב בתנועה המוכרת – אני פותחת את הפה, מוציאה את הלשון החוצה, וכעבור דקה או שתיים, נוזל חם וסמיך, לבנבן ומרוכז ממלא את הלשון שלי. אני מחכה לטיפות האחרונות ומכניסה את הלשון פנימה לפה, מהדקת שפתיים.
עכשיו אני מחכה. בכל פעם יש לך הוראה אחרת, ואני לא יודעת מראש מה עומד לקרות, אבל ברור לי שכל עוד לא נאמר לי מה לעשות – אני פשוט לא עושה כלום. מחזיקה את הכול בפה וממתינה, מובן מאליו שאסור לי לבלוע סתם כך ועל האפשרות השנייה אני בכלל לא חושבת.
"תורידי את הראש, תקרבי את הסנטר לחזה ועכשיו תפתחי את הפה קצת, ממש מעט". אני עושה כדבריך, ושובל לבן נוזל מן הפה שלי, לסנטר, ומשם למטה במורד החריץ בין השדיים שלי, לאורך הפתח שבחולצה פרומת הכפתורים שלי, עד שהוא מגיע את חגורת המכנסיים ונקווה שם. אצבע זריזה עוברת ומפזרת את הנוזל הצמיג לצדדים, לתוך החזייה המקושטת, על הבטן וטפיחה עדינה לסיום על האף, מין לטיפה ידידותית מפתיעה.
"יופי. את לא אוכלת ולא שותה כלום עד ארוחת צהריים ובטח שלא שוטפת את הפה או שטות כזו, ואת נוסעת מכאן ישר למשרד של בעלך, עושה לו הפתעה ומזמינה אותו לארוחת צהריים. אל תדאגי, הוא יסכים. את כל כך ייצוגית, ממש תענוג. והכי חשוב – כשאתם נפגשים, נשיקה מכל הלב. כן, חומד, עם הלשון. יאללה, עופי לי מהעיניים".
===

לפני 13 שנים. 22 בנובמבר 2011 בשעה 7:57

הטלפון שלה מתחיל לצלצל איזה משהו של ליידי גאגא, למרות שביקשתי ממנה לשים אותו על שקט או לכבות. כל הזמן נכנסות אליה שיחות וזה מפריע. בכל מקרה הוא מונח על השולחן מאחורינו, וכשהוא מצלצל היא עירומה ועל הברכיים. הידיים שלה מאחורי הגב והזין שלי בפה שלה. לא מפתיע.
הצלצול מקפיץ אותה לעשירית השניה. אני מרגיש עצירה רגעית של התנועה. רואה את העיניים שלה נפקחות ונסגרות. מתעלמת.

אני לא.

אני לא עוצר אותה ולוקח את המכשיר אלי. נותן לו לצלצל. היא ממשיכה למצוץ ומסתכלת עלי.
אני תופס לה את הראש ולכמה שניות מזיין לה את הפה הכי חזק שאני יכול. שומע אותה נחנקת. מרגיש את הגרון שלה. שומע אותה משתעלת. מחפשת אוויר. אני לא משחרר ולוחץ על הכפתור הירוק, נותן עוד תנועה אחת ושולף את עצמי החוצה. מגיש לה את המכשיר לשיחה. היא מתנשפת. משתעלת. הפנים שלה מכוסות ברוק ודמעות. האיפור שלה מרוח. היד שלה רועדת כשהיא מחזיקה את המכשיר, מנסה לנשום.
<משתעלת> הה..הלו <מושכת באף>, כן <משתעלת> לא, אני ב.. בסדר <מנסה להרגיע את הנשימה>
אני מסמן לה עם הידיים להמשיך בשיחה. לא לקצר. היא מסתכלת עלי, לא מבינה. או מבינה אבל חוששת.
אני לוקח את המכשיר שלי וכותב משהו. אני מסובב את המסך אליה. היא קוראת. כתוב שם "תגידי רגע".
<מסתכלת אלי> ר... רגע, שניה. חכי שניה אני צריכה לעשות משהו. שניה אני איתך <מניחה את הטלפון בצד>
אני נעמד מולה ומזיין לה שוב את הפה. חזק מהר ועמוק. אני שולף את עצמי החוצה, יורק לה על הפנים ונותן לה סטירה
"דברי" אני לוחש לה באוזן
<מתנשפת. משתעלת> אררר... אני איתך. <מושכת באף. משתעלת. מכחכחת בגרון>. לא. אולי קצת הצטננתי.
אני נעמד מולה, מושך את השיער שלה אחורה, מרים את הפנים שלה כלפי מעלה. היא מזהה את התנועות שלי ופותחת את הפה. אני יורק. היא מראה לי שהיא בולעת. וממשיכה בשיחה.
עוד סטירה. הפעם בלי לחכות שתעצור את הדיבור.
<היא נבהלת> לא. כלום. נפל לי המכשיר.
אני מקרב את הזין שלי לפנים שלה, ובהפסקות הדיבור היא מכניסה אותו לפה. מלקקת. מלקקת לי את הביצים. מצמידה את הפנים שלה אלי.
אני לוקח שוב את המכשיר שלי, כותב "תסיימי" ומראה לה.

היא מסיימת את השיחה. אני מתיישב בחזרה על הספה. היא מכבה את המכשיר שלה, משלבת ידיים מאחורי הגב וממשיכה למצוץ.
כאילו לא קרה כלום

לפני 13 שנים. 17 בנובמבר 2011 בשעה 7:47

כל שנה זה קורה. כל פעם מחדש.
אין סיבה לכתוב על זה שוב. הנה אני עם רפרנסים לעצמי. כל שנה אותו הדבר. כל שנה שוב.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=261878&blog_id=436

ושוב הייתי רוצה לעשות את זה. לא מקורי. חוזר על עצמי, ובכל זאת. כל שנה שוב.

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=261562&blog_id=436

אין כאן מספיק חורף בשבילי

לפני 13 שנים. 15 בנובמבר 2011 בשעה 12:16

עירומה. יחפה על הרצפה. עומדת. כיסוי עיניים. אטבים על הפטמות. ידיים קשורות מאחורי הגב. פלאג בתחת.
רועדת.
בחוץ גשם. ברקים. רעמים מרעידים את החלונות.
אני בודק.
רטובה. כמעט נוטפת.
אני נוקש באצבע על האטבים. היא שואפת אוויר מהר.
אני מכסה לה את האף והפה. חוסם לה את הנשימה. סופר בלב. 5. 10. 15 שניות. משחרר.
היא מתנשפת.
אני מצמיד אותה אל הקיר. פנים קודם. תחת אלי. הקיר קר. היא נרתעת. אני דוחף אותה קדימה חזק. מצמיד אותה אליו בכוח. שולף ממנה את הפלאג ומכניס את הזין שלי לתוכה. עוטף בזרוע אחת את הצוואר שלה, וביד השניה חוסם לה שוב את הנשימה. סופר שניות. סופר תנועות אגן. חדירה יציאה חדירה יציאה. 10. 15 תנועות. משחרר.
היא מתנשפת מהר.
אני מצמיד את הלחי שלה אל הקיר וממשיך. היא נמחצת. נמעכת אל הקיר. היא גונחת. היא צועקת. היא אומרת כן.

אני חוסם לה שוב את האוויר. לוחץ לה על הפנים. לוחץ לה על הצוואר. אני מגביר את הקצב. מזיין אותה קצת יותר חזק ממקודם. כמעט שומע את העצמות שלה רועדות בתוכה. משחרר לתוכה את כל האנרגיה שצבורה לי בגוף. היא מתפתלת. אני משחרר שוב. היא לוקחת שתי נשימות ואני שוב עוצר אותה. שוב חוסם. מחזיק. מזיין. משחרר. מתנשפת.
היא רוצה לגמור. מבקשת אישור. אמרתי לה מראש שאין צורך לבקש. "תהני" אני אומר. וחוסם לה שוב את הנשימה. עוד כמה תנועות. משחרר. היא נושמת. גומרת. רועדת. הרגליים שמחזיקות אותה בקושי מנסות לבעוט קצת באוויר. לשחרר את הרעד הזה מהירכיים. לפרכס בחופשיות.
אני מרפה. משחרר. משכיב אותה על המיטה. מסיר ממנה את הכל ומכסה בשמיכה.

היא עוד מתנשפת. מחזיקה את הראש. מחייכת. מסתכלת עלי.

"קחי קצת אוויר" אני אומר לה, "תנוחי כמה דקות. עוד לא סיימתי איתך", ומסיר ממני את הקונדום הריק.
בחוץ הגשם מתחזק כשהיא מתחילה ללטף לי שוב את הזין.

לפני 13 שנים. 5 בנובמבר 2011 בשעה 11:17

היא הכירה אותו ודי מהר הם עברו לגור ביחד. אוהבים. זוגיות טובה. הכל בסדר. זה נמשך כבר שנה או יותר. מי סופר. בטח לא אני.
הכרתי אותה פעם, לפני שנים. סשן-שניים. דיברנו קצת. היה נחמד. לא הלך לשום מקום. לא נפגשנו יותר, אבל נשמר הקשר באופן רופף. איזה "היי, מה נשמע" סורר שכזה בפייסבוק. מיילים מדי פעם. רופף. אבל מודע. אני יודע מה קורה איתה. היא יודעת מה קורה איתי, בגדול. מאוד בגדול.

היתה לבד תקופה ארוכה ולא היה לה קל.
ובכל זאת, היא סאבית. הוא וונילי.
היא בארון.

לא חלקה איתו. לא סיפרה לו. לא רוצה שידע. מפחדת מאיך שיגיב. שמרן קצת. סגור קצת. הם מזדיינים במסיונרית ובדוגי. היא מוצצת לו. הוא לא גומר לה בפה אף פעם. מנומס. הוא יורד לה. היא גומרת מדי פעם. ומדי פעם לא. לא מלכלכים את הסדינים יותר מדי.
אבל טוב. יציב ונוח וטוב. מדי פעם אני מסתכל בתמונות ורואה אותה מחייכת. מחבקת. מסתכל בתמונות ויודע מה חסר.

זה מכרסם לה את השלווה.
הגוף רוצה כאב. הנפש רוצה השפלה. הלב רוצה לפעום בחזה בחוזקה. לפחד. לאבד שליטה. לצלול בלי לחשוב על רצפת הבטון. הפנים שלה מרגישות יבשות בלי דמעות של השתנקות. בלי זרע. הידיים שלה מרגישות חלשות בלי סימני הקשירה. הישבן שלה צונח לה מטה ומטה בלי מכה או שתיים שיחזירו אותו למקום. בלי פלאג בתוכו. בלי סימנים כחולים. הפה שלה רוצה שיסתמו אותו עם סטירה או גאג או זין.
זה מדגדג לה וזה לא מרפה.
אבל כלום. הדחקה. שתיקה. מסיונרית. נשיקה. מטליות לחות ולישון.
ארון, כבר אמרו.

אז זה מכרסם בה.
והיא שולחת לי מייל. וזה מפורש, וזה ברור. הרעב מכה בה. לא יכולה יותר לחכות. לא יכולה יותר להתאפק. והוא בנסיעת עבודה. חוזר רק בשבוע הבא.
ואני קורא.
ויש לי את הזמן. ויש לי את המקום.
ויש בי את הרצון.
ואני אומר לה לא.

לפני 13 שנים. 3 באוקטובר 2011 בשעה 7:23

סיפרו לי השבוע שאני אוהב מציצות. שלוש פעמים. שלוש נשים שונות. שלושה מפגשים שונים.
כל אחת בנפרד טרחה לומר לי את זה.
בהחלט מפתיע.
למרות זאת, אף אחת מהן לא טרחה לרדת על ברכיה ולמצוץ. מפתיע.