בלשון ציווי!

היא כתבה את זה, לא אני. מילים שלה, ביני ובינה, שאפרסם אצלי. משחק צללים פרטי שיוצא אל האור. חשבתי לשנות מילה או שתיים, אבל לא. השארתי כמו שזה. תהנו, כמוני.
===
"בואי. חולצה מכופתרת, ז'קט, הופעה ייצוגית. קבעתי לך פגישה לצהריים אחר כך. הדלת תהיה פתוחה". הצליל הידוע פתח לי חלון על המסך, באמצע המסמך שעליו עבדתי באותו רגע.
פגישה? איזה פגישה, אני חושבת לעצמי בעודי ממהרת לחדר השינה, מוציאה מן המגירות חזיות יפהפיות, תחתונים תואמים, חולצות עדינות ורכות עם כפתורי פנינה קטנים. מהר, מהר. מה? הוא סידר לי פגישת עבודה? אני בקושי בטוחה שהוא יודע מה בדיוק אני עושה, מגלגלת את המחשבה המפתיעה הזו בראש, בוחרת סט בגדים תחתונים מאופק בוורוד ותכלת, חולצה תכלכלה עם פס לבן דקי שזור לאורכה, מכנסיים כחולים כהים מחויטים וז'קט אפור, צמוד ומחמיא במיוחד.
איפור עדין, שיער גולש, חוטפת את התיק וממהרת למטה, למונית שהוזמנה וממתינה לי.
בשעת כמעט צהריים שכזו התנועה נסבלת בעיר הגדולה, והמונית עושה דרכה ביעילות לעבר מרכז העיר, לאחד הרחובות הצדדים, פינה שקטה שקרובה כל כך לכל מקום ועם זאת, חבויה מן העין.
משלמת בזריזות יוצאת ועולה במדרגות, קומה שנייה, בניין ישן ולא מטופח במיוחד, דלת פשוטה. והנה אני כבר בפנים, מניחה את התיק בפינה, מחפשת אותך במבטי, ועוד רגע ואני רואה אותך, ליד המחשב.
אתה מסמן לי ביד תנועה שאומרת בואי הנה, וכשאני מתקרבת אתה מורה לי על הרצפה, לידך.
אני כורעת על הברכיים, מכירה את הנוהל היטב, מתורגלת, מחכה לזה כל כך. מסתכלת עליך במבט מרוכז, ואתה מסתובב אליי, מתרומם מן המושב וכמעט באותה תנועה פותח את כפתור הגי'נס ומוריד אותו, והנה אתה עומד מולי.
לזה חיכיתי. לזה אני מחכה כל יום, כל היום. לרגע המיוחד הזה, לרגע שבו שנינו יודעים למה אני כאן, ומה עומד לקרות עוד מעט. בלי מילים אתה מסמן לי להתקרב, ומסמן לי בידך להתחיל. אני יודעת בדיוק מה עליי לעשות עכשיו, בשביל זה אני כאן, לא?
מכניסה את הזין שלך לפה שלי, מתחלה ללקק אותו בעדינות, עולה ויורדת עליו, מעמידה לך אותו כמו שאתה אוהב, מרוכזת, משתדלת, שקועה בעצמי וכיוון שאני מחמיצה את תנועת היד שמסמנת לי להפסיק אתה דוחף לי את הראש לאחור.
"תפתחי את הכפתורים", אני מכפתרת את החולצה במהירות, ראשי מולך ואתה מעביר את היד בתנועות מהירות על הזין שלך שעומד ממש מולי, ומסמן לי שוב בתנועה המוכרת – אני פותחת את הפה, מוציאה את הלשון החוצה, וכעבור דקה או שתיים, נוזל חם וסמיך, לבנבן ומרוכז ממלא את הלשון שלי. אני מחכה לטיפות האחרונות ומכניסה את הלשון פנימה לפה, מהדקת שפתיים.
עכשיו אני מחכה. בכל פעם יש לך הוראה אחרת, ואני לא יודעת מראש מה עומד לקרות, אבל ברור לי שכל עוד לא נאמר לי מה לעשות – אני פשוט לא עושה כלום. מחזיקה את הכול בפה וממתינה, מובן מאליו שאסור לי לבלוע סתם כך ועל האפשרות השנייה אני בכלל לא חושבת.
"תורידי את הראש, תקרבי את הסנטר לחזה ועכשיו תפתחי את הפה קצת, ממש מעט". אני עושה כדבריך, ושובל לבן נוזל מן הפה שלי, לסנטר, ומשם למטה במורד החריץ בין השדיים שלי, לאורך הפתח שבחולצה פרומת הכפתורים שלי, עד שהוא מגיע את חגורת המכנסיים ונקווה שם. אצבע זריזה עוברת ומפזרת את הנוזל הצמיג לצדדים, לתוך החזייה המקושטת, על הבטן וטפיחה עדינה לסיום על האף, מין לטיפה ידידותית מפתיעה.
"יופי. את לא אוכלת ולא שותה כלום עד ארוחת צהריים ובטח שלא שוטפת את הפה או שטות כזו, ואת נוסעת מכאן ישר למשרד של בעלך, עושה לו הפתעה ומזמינה אותו לארוחת צהריים. אל תדאגי, הוא יסכים. את כל כך ייצוגית, ממש תענוג. והכי חשוב – כשאתם נפגשים, נשיקה מכל הלב. כן, חומד, עם הלשון. יאללה, עופי לי מהעיניים".
===