בלשון ציווי!

היא הכירה אותו ודי מהר הם עברו לגור ביחד. אוהבים. זוגיות טובה. הכל בסדר. זה נמשך כבר שנה או יותר. מי סופר. בטח לא אני.
הכרתי אותה פעם, לפני שנים. סשן-שניים. דיברנו קצת. היה נחמד. לא הלך לשום מקום. לא נפגשנו יותר, אבל נשמר הקשר באופן רופף. איזה "היי, מה נשמע" סורר שכזה בפייסבוק. מיילים מדי פעם. רופף. אבל מודע. אני יודע מה קורה איתה. היא יודעת מה קורה איתי, בגדול. מאוד בגדול.

היתה לבד תקופה ארוכה ולא היה לה קל.
ובכל זאת, היא סאבית. הוא וונילי.
היא בארון.

לא חלקה איתו. לא סיפרה לו. לא רוצה שידע. מפחדת מאיך שיגיב. שמרן קצת. סגור קצת. הם מזדיינים במסיונרית ובדוגי. היא מוצצת לו. הוא לא גומר לה בפה אף פעם. מנומס. הוא יורד לה. היא גומרת מדי פעם. ומדי פעם לא. לא מלכלכים את הסדינים יותר מדי.
אבל טוב. יציב ונוח וטוב. מדי פעם אני מסתכל בתמונות ורואה אותה מחייכת. מחבקת. מסתכל בתמונות ויודע מה חסר.

זה מכרסם לה את השלווה.
הגוף רוצה כאב. הנפש רוצה השפלה. הלב רוצה לפעום בחזה בחוזקה. לפחד. לאבד שליטה. לצלול בלי לחשוב על רצפת הבטון. הפנים שלה מרגישות יבשות בלי דמעות של השתנקות. בלי זרע. הידיים שלה מרגישות חלשות בלי סימני הקשירה. הישבן שלה צונח לה מטה ומטה בלי מכה או שתיים שיחזירו אותו למקום. בלי פלאג בתוכו. בלי סימנים כחולים. הפה שלה רוצה שיסתמו אותו עם סטירה או גאג או זין.
זה מדגדג לה וזה לא מרפה.
אבל כלום. הדחקה. שתיקה. מסיונרית. נשיקה. מטליות לחות ולישון.
ארון, כבר אמרו.

אז זה מכרסם בה.
והיא שולחת לי מייל. וזה מפורש, וזה ברור. הרעב מכה בה. לא יכולה יותר לחכות. לא יכולה יותר להתאפק. והוא בנסיעת עבודה. חוזר רק בשבוע הבא.
ואני קורא.
ויש לי את הזמן. ויש לי את המקום.
ויש בי את הרצון.
ואני אומר לה לא.