בלשון ציווי!

מייל קצר. שנה טובה ומתוקה. ברכה מעוצבת כזו מצורפת. ברשימת הנמענים - אני. רק אני.
והיא?
לא ראיתי אותה כמעט שנה, וגם אז, בסה"כ דיברנו פעם-פעמיים. נפגשנו פעם אחת. וזהו. והנה שנה טובה כמעט שנה אח"כ
ומה כבר היה במפגש ההוא?
היא באה והיא הלכה ובאמצע היו כמה שעות עם המון רוק וסימנים אדומים וצעיף משי שחור ונעלי עקב וקצת בכי והרבה סטירות וזין וגרון ותחת וזרע. מה כבר היה שם בסה"כ?
ולא החלפנו מילה מאז. והנה שנה טובה.
שנה טובה?
היתה שנה טובה? תהיה שנה טובה?

אני עונה בלקוניות.
תשובה: גם לך.

ומשם כצפוי כמה מיילים נוספים ודי מהר היא שוב רוצה לבוא אלי,אבל אני הרוג מארוחות החג. מרגיש כמו לוויתן על הספה ומאלץ אותה להתחנן, סתם מתוך שעמום. מאלץ אותה להוריד עוד ועוד את הדרישות שלה, כי אני יודע כמה נמוך היא תרד. מכיר את הצורך הזה שלה להיות משומשת. להיות חפץ. היא רוצה לגמור ואני אומר לא. והיא רוצה כאב ואני אומר לא. והיא רוצה כל מני דברים ואני אומר לא. והיא מסכימה כל פעם לפחות ופחות. עד שבסוף היא מוכנה לבוא ולמצוץ וללכת.
ואני אומר לה לא.
לא היום.
מלא מדי.
עייף מדי.
והולך לישון ולא חולם עליה בכלל, ולא חושב שאשמע ממנה שוב, ולא באמת אכפת לי.
תעשו עם זה מה שתרצו

תכתבי לי.
למילים יש כוח משחרר. פירוק של זכרונות. פירוק של עכבות.
תכתבי.
תכתבי על הפעם הראשונה שטעמת זרע.
בת כמה היית. איפה זה קרה. מי הוא היה. איפה זה היה. מה את זוכרת מטעם. מהתחושה. ספרי לי את כל הפרטים הקטנים מהפעם ההיא. ספרי לי אם הופתעת. ספרי לי אם קיווית לזה. ספרי הכל. מה עבר לך בראש. איך הגבת. איך הוא הגיב. ספרי לי כמה זמן החזקת את זה בפה. ספרי לי אם בלעת או ירקת. ספרי הכל. פרטים פרטים פרטים.
היהודים מאמינים שהעולם נברא במילים, אז תבראי עולם חי ונושם. פועם, מזיע ודביק.
ספרי לי על הפעם הראשונה שטעמת זרע.

כתבי ופרסמי
את הלינק שימי לי בתיבה
או בתגובות 😄

אמרנו שלא נוגעים. לא אני בה ולא היא בי. יושבים. מסתכלים.
היא יושבת מולי עירומה, שעונה אחורה עד כמה שיכולה, רגליים פשוקות על מסעדי הכורסא. הויברטור שהביאה איתה מוחזק עמוק בתוך התחת שלה ע"י יד שמאל שלה, ויד ימין נוגעת בעצמה. מאוננת. גונחת בשקט.

אני יושב מולה עירום. זקוף. קשה. נוגע בעצמי. לפעמים לאט. לפעמים מהר.

"יותר עמוק" אני אומר לה, והיא מחדירה את הויברטור עמוק יותר לתוכה.
"יותר מהר" אני אומר לה, והיא מזיינת לעצמה את התחת איתו. מכניסה ומוציאה. מגבירה מהירות עם שתי הידיים. נוגעת בעצמה. עוצרת מדי פעם. צובטת לעצמה פטמות. מחדירה אצבעות.
העיניים שלה פקוחות ומסתכלות עלי. לא זזות ממני. כאילו לא ממצמצות.

"אני רוצה לגמור", היא אומרת, ואני אומר לה כן. רואה איך היא מתרכזת בעצמה לרגע. מגבירה את הקצב במקום אחד, מעלה קצב במקום אחר. לוחצת. נוגעת. עד שהאוויר בורח ממנה. הירכיים רועדות. הבטן מתכווצת. הגב מקשית.
היא שוכבת רפויה על הכורסא ומביטה בי.
"תראה לי איך אתה גומר" היא אומרת, ומחייכת, "בבקשה"

אני מגביר את הקצב. מכיר את עצמי. לוחץ קצת. מושך קצת. מרגיש את זה מתקרב. נבנה מבפנים. מאט לרגע, מגביר שוב. משחרר, וגומר.
טיפות לבנות ניתזות עלי. על היד, על הירך, על הבטן. טיפות על הרצפה.
היא מחייכת "איזה יופי".
"בואי" אני אומר לה, "תטעמי"
"אמרנו בלי לגעת", היא מחייכת
"תהיי בשקט כבר ובואי" אני אומר עם חיוך.
היא יורדת מהכורסה ובאה אלי. נעמדת על הברכיים, בין הרגליים שלי. נזהרת לא לגעת. אני מושיט לה את היד והיא לוקחת אותה ביד שלה, ומצמידה אותה לחזה. מנגבת אותי עליה. מורחת את הנוזל הלבן על החזה שלה. נותנת לי להרגיש כך לראשונה את הפטמות שלה. את החזה עצמו. היא היא מרימה את היד שלי לפה שלה ומלקקת אצבע אצבע. מנקה את היד שלי לחלוטין.
היא מסתכלת על הבטן שלי והירך. על הטיפות שמחכות לה שם. היא מקרבת את הפנים ומפתיעה אותי. במקום להצמיד את הפה היא מצמידה לחי. מצמידה את הפנים שלה לגוף שלי, לזרע שלי. מצמידה חזק. חיכוך. כמו חתולה מתפנקת. היא מתישרת שוב, וטיפה לבנה גדולה צמודה לה ללחי. אני אוסף אותה עם אצבע אחת ומגיש לה לליקוק. היא שוב מפתיעה אותי ומנגבת את האצבע על הסנטר שלה. ואז ביד השניה מורחת הכל עליה. כמו קרם. מעלימה הכל בנקבוביות העור.
אני מחייך
היא מחזיקה את הזין שלי ביד אחת, ובקצה הלשון אוספת ממנו את הטיפה האחרונה. ומחייכת כמו ילדה קטנה.

היא חושבת שהיא ונילית. היא עדיין לא יודעת שיש משהו אחר.

אמרו לי די. אמרו לי עוד. ופחות ויותר. ומספיק. ואמרו לי שאני מפחיד. ושאני מלחיץ. אמרו לי שאני חמוד ושאני חרא של בנאדם. אמרו לי שזה הדוק מדי וקצת יותר חזק ותמשוך. אמרו לי להוציא קצת ובעדינות וחזק ובכוח. אמרו לי שזה לא אני. אמרו לי שאני לא רואה את כל התמונה, ושיש לי זין גדול ושראו גדולים ממנו. אמרו לי שזה עדיף בלי היכרות ושבלי רגש זה לא יעבוד. אמרו לי שזיפים זה אחלה ושהזיפים שלי דוקרים. אמרו לי שאני לא אוכל מספיק חלבונים. אמרו לי שזה משפיל. אמרו שזה מעליב. בכו לי. חייכו לי. צחקו לי.
אמרו לי שאני צריך לכתוב על זה, ושזה לא לעניין שכתבתי על זה. אמרו לי שזה לא עובד ככה. אמרו לי כן ואמרו לי לא ואמרו לי עוד לא. ואמרו לי לא שם. אמרו לי שאני שונה במציאות ממה שמצטייר על הנייר. אמרו לי שאני שעיר ושזה טוב ושזה רע. אמרו לי שאני נצלן. שאני מתעלל. שאני מפנק. שאני נותן מרחב. שאני משחרר. שאני מכביד. שאני מייגע. שאני מעייף. שאני אנרגטי. אמרו לי "כמה אפשר?" ואמרו לי "זה הכל?".
אמרו לי אהההח. ואייי. ואוווו. ואהההה. ואמרו לי כן כן כן. ואמרו שלא גמרו ושזו היתה גמירה חזקה ושזו היתה גמירה קטנה כזו, נעימה.
אמרו שלא יעשו את זה בחיים ואמרו שלא האמינו שיעשו את זה ולא מאמינות שעשו את זה. אמרו לי שזה לא לעניין שעשיתי את זה.
והסתכלו עלי עם חיוך ואמרו לי תודה ונתנו נשיקה והלכו, בלי להתקלח, עם כל הזיעה והריח, והכל לח ודביק מתחת לבגדים.

היא קשורה. ידיים ורגליים. מנוטרלת לגמרי. לא יכולה לזוז. שוכבת עם הפנים על המזרן והתחת באוויר. פתוחה ומוכנה לשימוש.
התחת שלה אדום ממכות והנשימה שלה מהירה ושטוחה. כואב לה.

אני מראה לה איך אני יורק לעצמי על כף היד ומושיט לה אותה לליקוק. היא מלקקת את הרוק מכף היד שלי, וממשיכה כל עוד היד שלי שם.
"את יודעת", אני אומר לה ועוצר לשניה, "את מגעילה אותי". היא שותקת. הלשון שלה חוזרת לפה.
"תמשיכי". היא ממשיכה ללקק את האצבעות שלי. אני מרחיק את היד ומקרב את כף הרגל שלי לפה שלה. היא מלקקת לי את הבהונות.
"אני כאן רק כי אני חרמן", אני ממשיך, "אני מסתכל עלייך ונגעל. נגעל ממך. נגעל מעצמי"
הלשון שלה עוצרת מדי פעם, כאילו היא לא יכולה להקשיב וללקק ביחד. כאילו בכדי לעבד את המידע היא צריכה לעצור את הגוף.
היא שותקת וממשיכה. אני מחליף רגל. היא מכניסה את הבוהן הגדולה שלי לפה שלה ומוצצת אותה כאילו מדובר בזין, ואז עוברת לבהונות הקטנות יותר. מנקה את המרווחים שבינהן בלשון.

"אם היתה לי מישהי אחרת לא הייתי מתקרב אלייך" אני ממשיך. "לא אוהב את איך שאת נראית. לא אוהב את הריח שלך. לא אוהב את הדירה המסריחה שלך, ואת חוסר הטעם שלך בבגדים או בריהוט. לא אוהב את התחת שלך. לא אוהב את הכוס שלך".
היא שותקת. כשהיא עוצרת שוב אני דוחף את הרגל שלי קצת יותר עמוק לפה שלה, כדי שתמשיך.
"אני כאן בשביל להתשמש בך. לא אכפת לי אם את נהנית או לא. ואני יודע שאחרי שאגמור אני אשנא את עצמי. את מגעילה אותי וגורמת לי להגעל מעצמי" אני חוזר על זה שוב.
אני קם ונעמד מאחוריה, מחדיר שתי אצבעות לתחת שלה. אחת מכל יד. אני משחק איתה קצת. מרחיב אותה קצת. מכין אותה.
היא שותקת. היא אף פעם לא עושה רעשים. שקטה, כאילו היא לא שם. ואולי היא באמת לא שם. מנותקת.

התחת שלה עדיין אדום וחם מהמכות כשאני חודר אליו. אני מתחיל לאט אבל די מהר אני מגביר את הקצב, מרגיש איך היא נמתחת, מתכווצת ומרפה. מרגיש את הכאב שלה. והיא פאסיבית ושקטה. לא זזה. לא מצייצת. לא גונחת. רק נושמת מהר. כמו חור מנותק מהגוף.
אני מקשיב לחבטות של האגן שלי בתחת שלה, כשאני חודר אליה חזק ועמוק, רואה את התחת שלה נמתח. רואה על הפנים שלה הבעות של כאב.
אני מזיין אותה הכי חזק שאני יכול ובשקט הזה שלה, שממלא את החדר בין צלילי חבטות האגן בישבן, אני יכול לשמוע אותה בוכה.
בוכה בוכה בוכה.
כמו תמיד.

היא יושבת אצלי בבית ומסבירה לי איך זה צריך להיות.
"זה לא יכול להיות סתם ככה", היא אומרת, "אני צריכה להתכונן. להתלבש כמו שאני רוצה".
"כמו שאני רוצה, את מכוונת?" אני אומר לה.
"לא", היא עונה, "כמו שאני רוצה. כמו שמחרמן אותי. כמו שיש לי בפנטזיה בדמיון. אני צריכה להתלבש איך שנוח לי"
"OK" אני אומר, "מה עוד?"
"ואתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה" היא אומרת
"ברור. בשביל זה יש גבולות", אני אומר
"כן. אני לא אוהבת שמושכים לי בשיער. וגם בלי יריקות. ובלי שתן. וגם בלי קללות. ואל תכאיב לי יותר מדי. זה לא מדליק אותי. ובלי אנאלי. ובלי קשירות בפגישות הראשונות, עד שארגיש בטוחה. ובלי כיסויי עיניים", היא אומרת.
אני מסתכל עליה, קצת בהלם.
שתיקה.
שתיקה.
היא מסתכלת עלי
"קראת את הבלוג שלי, נכון?"
"בוודאי, בגלל זה אני כאן"
"אז את מבינה שבעצם מה שאת אומרת זה שאת רוצה משהו בצורה מסויימת, ואת רוצה אותו ממני, אבל את לא רוצה את מה שיש לי לתת, אלא רק את מה שאת רוצה לקבל. את רוצה אותי כחפץ. ככלי שרת לפנטזיה שלך, וזה לא עובד ככה איתי"
"זה לא ככה"
"אז איך זה?"
שתיקה.
שתיקה.
שתיקה.
אני תוהה מה לעשות איתה. האם לשחק את המשחק שלה, או לא. פעם היתה לי סבלנות לזה. היום פחות.
"רוצה לשתות משהו?" אני שואל, "מים? קפה? בירה?"
"בירה תתאים לי" היא עונה
אני קופץ למטבח וחוזר עם בקבוק בירה, כוס אחת, וקערה קטנה וריקה של אוכל לכלבים.
אני מניח את הקערה מולה ומוזג בירה לתוכה. מוזג לכוס שלי ונשען אחורה.
יש לה אימה בעיניים. משהו בין כעס על סף פיצוץ לעלבון נוראי.
"תשתי" אני אומר.
"לא ככה" היא אומרת.
"רצית בירה, קיבלת בירה. שתי!".
היא מתכופפת קדימה ונוגעת בקערה.
"עצרי" אני אומר, "בלי ידיים. ידיים מאחורי הגב".
קשה לדעת עם היא בולעת עלבון או כעס. אולי שניהם. אני שומע את הנשימות שלה מאיצות ומתקצרות. היא יורדת על הברכיים, על הרצפה, מחזיקה ידיים מאחורי הגב, וכמו כלבה קטנה, מתרבת לקערה ומלקקת בירה עם הלשון. פעם אחת. פעם שניה. ועוצרת.
"אני לא יכולה. לא ככה. לא אוהבת".
אני מכניס יד מתחת לחצאית שלה ובודק. רטובה לגמרי. היא משתנקת.
"אני חושב שאת טועה"
"אתה לא מבין"
"אני לא מנסה להבין. להיות איתי פירושו לקבל את הרצונות שלי, לא להכתיב לי את הפנטזיות שלך. את יכולה לדבר עליהן. אנחנו יכולים להסכים עליהן ביחד, אבל אני לא אקבל תכתיבים ככה"
"אני מבינה. זה לא ילך"
אני מוציא את היד שלי מבין הרגליים שלה, משתהה לשניה, תוהה אם לתת לה ללקק לי את האצבעות אבל מחליט לא. עזוב. יותר מדי כאב ראש.
"ההחלטה היא שלך" אני אומר לה, "לשחרר ולהישאר, או להסתגר וללכת".
היא עוצרת רגע. מסתכלת על הקערה. מסתכלת עלי. הנשימה שלה כל כך קצרה שזה נראה כאילו היא רועדת.
"אני אלך" היא אומרת, "זה גדול עלי. מפחיד מדי בשבילי"
"צר לי לשמוע" אני אומר.

אבל לא באמת צר לי.
לא באמת. אין לי סבלנות לזה. ואולי זה עדיף.
אולי היא צריכה מישהו שיבטל עצמו למענה כמו שהיא רוצה, ואולי אני צריך מישהי שלא תצטרך את הכרית עם הדובי שלה בשביל להרגיש בטוחה.

היא קמה ומיישרת את החצאית ובלי לומר עוד מילה לוקחת את הדברים שלה ויוצאת

אם את "לא בעסק" אז מה בעצם את עושה כאן?
מה את עושה כאן מסתובבת לי בין הרגליים. לוחשת לי באוזן.
אם את "לא בעסק", מה את מוצאת כאן? מה את מחפשת?

מה את מחפשת ליד סוליות הנעליים שלי עם לשון בחוץ וישבן באוויר. אם את לא בעסק למה את רוצה שאמשוך לך בשיער, למה אנחנו מדברים בכלל על כאב או השפלה. מאיפה הדיבור על אביזרים ולבוש. מחוכים ושוטים.
אם את לא בעסק מה הביא אותך לכאן?
איזו מונית שירות וירטואלית שטעתה בדרך?
קו חמש מעור שחור וניטים, עם פלאגים במקום כיסאות?

ולמה הידיים שלך מרפרפות ומתרחקות, במין משחק מתמשך כזה של קדימה אחורה. אם את לא בעסק למה את עומדת פה מולי, על בירכיים וירטואליות, מצמידה לחי ויירטואלית לרוכסן המכנסיים שלי, נועצת לי ציפורניים וירטואליות בתחת וגונחת במילים כתובות.

ומה יש לבעלך לומר על כל זה?

ואז אני עוצר. חושב לעצמי. רגע. עשיתי את זה כבר בעבר. הייתי כאן. כלומר לא כאן. אלא במקום אחר, עם מישהי אחרת, בדיוק באותו המצב. אני משאיר אותה עומדת שם, רטובה מהמקלחת והולך למחשב. נכנס לבלוג ומתחיל לחפש. קורא פה. קורא שם. הולך קצת אחורה, והנה זה. פוסט המתאר בפרטים בדיוק את מה שאני מתכוון לעשות עכשיו. הייתי שם כבר. עשיתי את זה ואני חוזר על עצמי שלא במודע. מרגיש שאני לא מקורי עם משהו שכבר עשיתי. וזה לא שאני לא חוזר על עצמי, רק שלא זכרתי. לא זכרתי שזה כבר קרה.
אני מבין ששיחזרתי צעד צעד משהו שכבר עשיתי בעבר. ובכל זאת, היא עדיין עומדת שם מאחורי. אני ממשיך לקרוא ומסמן לה לגשת אלי. היא רטובה ורועדת והפטמות שלה קשות. אני מורה לה לשכב ליד הרגליים שלי כשאני קורא. היה נשכבת על הרצפה הקרה. מניחה את הפנים שלה ליד כפות הרגליים שלי. אני נוגע בה בקצות הבהונות וממשיך לקרוא. קורא את עתיד הסשן הזה שקרה בעבר. קורא את מה שחשבתי לעשות וכבר עשיתי. תוהה אם להמשיך או לא.

אני מקרב את הרגליים שלי לפנים שלה והיא מתחילה ללקק את הבהונות שלי. הפה שלה חם והלחיים קרות. אני ממשיך לקרוא. עובר על עוד פוסטים ועוד. קורא אחורה. קורא קדימה. מבאס לגלות ששכחתי. מבאס לגלות כמה שבזמן הכתיבה, אז, לפני שנים, הייתי בטוח שזה ישאר איתי לנצח. אבל לא. זה ברח מהראש ונשאר במילים. אני ממשיך לקרוא ומורה לה להסתובב. היא נעמדת מתחת לשולחן על ארבע ומפנה אלי את התחת שלה. אני מלטף לה את הכוס והתחת עם כף הרגל. נותן לה להתחכך בי. היא נצמדת קצת יותר ואני דוחף אותה. אני מניח את כף הרגל שלי על הרצפה ומורה לה לזיין לי את הרגל כמו כלבה. היא רוכנת אחורה ומתחילה להתחכך בי. אני מרים קצת את הרגל ונותן לה להחדיר את הבהונות שלי לתוכה. היא זזה קדימה ואחורה כך. רוכבת על הרגל שלי. משתדלת לשמור על שקט. אני קורא.
אני קורא תגובות לפוסטים ישנים ונזכר בשיחות ישנות. עובר להודעות וקורא גם אותן. אני קורא שיחות ישנות ומנסה להזכר עם מי נפגשתי ועם מי לא. בודק שמות משתמשים שהוסרו או הוחלפו. מחפש תמונות ישנות בתיבות הדואר. ובינתיים היא ממשיכה. אני מצרף את הרגל השניה והיא מחדירה את הבוהן הגדולה לתחת שלה. חדירה כפולה של בהונות. היא ממשיכה לרכב. לנוע. מגבירה קצב וכוח.
ואז אני עוצר אותה שוב.

אני עוצר אותה ושולח אותה שוב להתקלח. את עדיין מסריחה אני אומר לה. תתקלחי ותחכי לי בחדר השינה.
היא מהנהנת. והולכת.
אני ממשיך לקרוא. כשאני שומע שהיא סיימה אני סוגר את המחשב ומסיר את החגורה מהמכנסיים.
יש לי רעיון חדש.

אתה יכול לקשור אותה עירומה באמצע הרחוב, עם קולר ונעלי עקב. היא לא תגיד כלום. אתה יכול לירוק עליה שם. להשתין. היא תתן בך מבט מעריץ. אתה יכול לחדור אליה מלפנים ומאחור, לאור יום, שם על המדרכה. ולהזמין זרים להצטרף. לזיין לה את הפה והכוס והתחת עד שהיא תתעלף. היא תודה לך מאוחר יותר על החוויה. אתה יכול לקלל אותה. להכות אותה. להכאיב. להשפיל. להטביע אותה בזרע ושתן. להרעיב אותה. היא תבכה ותאהב אותך יותר. אתה יכול לזיין אותה עד שהעצמות שלה יחרקו, להצליף בה עד זוב דם, לחנוק אותה עד סף עילפון. אתה יכול לשחק איתה איך שתרצה. לקפל ולקשור. לעטוף ולהוליך ולחנוק ולכווץ. להכאיב.
אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
אבל מילת ביקורת עדינה אחת על השירה הבאמת מסריחה שהיא כותבת כאן, והיא תתפוצץ לך בפנים.

כל שנה זה אותו הדבר. החורף מעיר אותי. הקור עוטף לי את הידיים כמו מעיל עור הדוק, מותח לי את עור הפנים, מהדק לי את בית החזה. הקור הזה שגורם לכולם להתחבא מתחת לשמיכה בבית עושה לי את כל הדברים ההפוכים. מחדיר בי מתח ואלימות. מהדק לי את הברגים. משמן מפרקים. הקור הזה שחודר לי לעצמות וממלא לי את הריאות עושה לי טוב. כל שנה מחדש. כל שנה בחורף. כל שנה בגשם הקור מתרכז לי בכפות הידיים החמות שלי ומבקש לצאת. להתפרק. לקשור. להדק. לשמוע את החריקה הזו שעור שחור ועבה עושה כשהוא מתהדק סביב עצמו. להרגיש את החום של החיכוך. לראות את הרעידות. כל שנה זה אותו הדבר.