בלשון ציווי!

מייל קצר. שנה טובה ומתוקה. ברכה מעוצבת כזו מצורפת. ברשימת הנמענים - אני. רק אני.
והיא?
לא ראיתי אותה כמעט שנה, וגם אז, בסה"כ דיברנו פעם-פעמיים. נפגשנו פעם אחת. וזהו. והנה שנה טובה כמעט שנה אח"כ
ומה כבר היה במפגש ההוא?
היא באה והיא הלכה ובאמצע היו כמה שעות עם המון רוק וסימנים אדומים וצעיף משי שחור ונעלי עקב וקצת בכי והרבה סטירות וזין וגרון ותחת וזרע. מה כבר היה שם בסה"כ?
ולא החלפנו מילה מאז. והנה שנה טובה.
שנה טובה?
היתה שנה טובה? תהיה שנה טובה?

אני עונה בלקוניות.
תשובה: גם לך.

ומשם כצפוי כמה מיילים נוספים ודי מהר היא שוב רוצה לבוא אלי,אבל אני הרוג מארוחות החג. מרגיש כמו לוויתן על הספה ומאלץ אותה להתחנן, סתם מתוך שעמום. מאלץ אותה להוריד עוד ועוד את הדרישות שלה, כי אני יודע כמה נמוך היא תרד. מכיר את הצורך הזה שלה להיות משומשת. להיות חפץ. היא רוצה לגמור ואני אומר לא. והיא רוצה כאב ואני אומר לא. והיא רוצה כל מני דברים ואני אומר לא. והיא מסכימה כל פעם לפחות ופחות. עד שבסוף היא מוכנה לבוא ולמצוץ וללכת.
ואני אומר לה לא.
לא היום.
מלא מדי.
עייף מדי.
והולך לישון ולא חולם עליה בכלל, ולא חושב שאשמע ממנה שוב, ולא באמת אכפת לי.
תעשו עם זה מה שתרצו