היא קשורה. ידיים ורגליים. מנוטרלת לגמרי. לא יכולה לזוז. שוכבת עם הפנים על המזרן והתחת באוויר. פתוחה ומוכנה לשימוש.
התחת שלה אדום ממכות והנשימה שלה מהירה ושטוחה. כואב לה.
אני מראה לה איך אני יורק לעצמי על כף היד ומושיט לה אותה לליקוק. היא מלקקת את הרוק מכף היד שלי, וממשיכה כל עוד היד שלי שם.
"את יודעת", אני אומר לה ועוצר לשניה, "את מגעילה אותי". היא שותקת. הלשון שלה חוזרת לפה.
"תמשיכי". היא ממשיכה ללקק את האצבעות שלי. אני מרחיק את היד ומקרב את כף הרגל שלי לפה שלה. היא מלקקת לי את הבהונות.
"אני כאן רק כי אני חרמן", אני ממשיך, "אני מסתכל עלייך ונגעל. נגעל ממך. נגעל מעצמי"
הלשון שלה עוצרת מדי פעם, כאילו היא לא יכולה להקשיב וללקק ביחד. כאילו בכדי לעבד את המידע היא צריכה לעצור את הגוף.
היא שותקת וממשיכה. אני מחליף רגל. היא מכניסה את הבוהן הגדולה שלי לפה שלה ומוצצת אותה כאילו מדובר בזין, ואז עוברת לבהונות הקטנות יותר. מנקה את המרווחים שבינהן בלשון.
"אם היתה לי מישהי אחרת לא הייתי מתקרב אלייך" אני ממשיך. "לא אוהב את איך שאת נראית. לא אוהב את הריח שלך. לא אוהב את הדירה המסריחה שלך, ואת חוסר הטעם שלך בבגדים או בריהוט. לא אוהב את התחת שלך. לא אוהב את הכוס שלך".
היא שותקת. כשהיא עוצרת שוב אני דוחף את הרגל שלי קצת יותר עמוק לפה שלה, כדי שתמשיך.
"אני כאן בשביל להתשמש בך. לא אכפת לי אם את נהנית או לא. ואני יודע שאחרי שאגמור אני אשנא את עצמי. את מגעילה אותי וגורמת לי להגעל מעצמי" אני חוזר על זה שוב.
אני קם ונעמד מאחוריה, מחדיר שתי אצבעות לתחת שלה. אחת מכל יד. אני משחק איתה קצת. מרחיב אותה קצת. מכין אותה.
היא שותקת. היא אף פעם לא עושה רעשים. שקטה, כאילו היא לא שם. ואולי היא באמת לא שם. מנותקת.
התחת שלה עדיין אדום וחם מהמכות כשאני חודר אליו. אני מתחיל לאט אבל די מהר אני מגביר את הקצב, מרגיש איך היא נמתחת, מתכווצת ומרפה. מרגיש את הכאב שלה. והיא פאסיבית ושקטה. לא זזה. לא מצייצת. לא גונחת. רק נושמת מהר. כמו חור מנותק מהגוף.
אני מקשיב לחבטות של האגן שלי בתחת שלה, כשאני חודר אליה חזק ועמוק, רואה את התחת שלה נמתח. רואה על הפנים שלה הבעות של כאב.
אני מזיין אותה הכי חזק שאני יכול ובשקט הזה שלה, שממלא את החדר בין צלילי חבטות האגן בישבן, אני יכול לשמוע אותה בוכה.
בוכה בוכה בוכה.
כמו תמיד.
לפני 13 שנים. 2 ביוני 2011 בשעה 9:45
