בלשון ציווי!

צאי עכשיו. אל תקחי מעיל. אל תקחי מטריה. לכי בגשם את המרחק שבין הדירות בחצאית קצרה ונעלי עקב. תגיעי קפואה. רטובה ורועדת. אל תמהרי. תני לאנשים להסתכל עלייך. לראות את הפטמות שלך מזדקרות מבעד לחולצת הכפתורים הרטובה. לכי לאט. תני לאנשים לנעוץ בך עיניים. לחשוב שאת משוגעת. להעיר לך הערות. אל תמהרי. תני למבטים לחתוך אותך לחתיכות. תני לאנשים לתהות מה עבר לך בראש. תני לביקורת החיצונית לכרסם בך. אל תגיעי לפני שאת משוכנעת שאת פסיכית לגמרי על שעשית את זה. אל תגיעי לפני שכל הגוף שלך רועד. לפני שהשיער שלך כולו רטוב. אל תגיעי לפני שהקור חודר לך לעצמות.
החימום אצלי עובד מהבוקר. הדלקתי את הדוד. אני רוצה לראות אותך עומדת מול פתח המזגן. יונקת חום. מנסה להתייבש. אני רוצה לקלף ממך את מעט הבגדים הרטובים שתלבשי ולתת לך להתחמם קצת, אבל לא הרבה. אני רוצה שהתחת שלך יהיה קר לגמרי לפני שאני מנחית עליו את המכה הראשונה.

אם אפשר, הייתי מוותר על בגדים. הייתי רוצה לראות אותך יוצאת ממונית עירומה ויחפה, ורצה בקור אל חדר המדרגות. הייתי שומע את הרגליים היחפות שלך מדלגות מהר על מדרגות האבן כשאת רצה כך, עירומה וחלקה אל תוך הדירה. אם אפשר, הייתי מוותר על מבטים וקושר לך את העיניים, ואולי בכלל עדיף שתגיעי מכוסת עיניים, מגששת באפילה, עירומה בחדר המדרגות. אם אפשר, הייתי מוותר גם על המילים הנדרשות. על השיחה הקצרה. על ההקדמות. גם על השיחה שאחרי. תגיעי. תלכי. לא רוצה לשמוע מילה. אם אפשר, הייתי מוותר על מילת ביטחון, ועושה בך כרצוני בלי קשר למה שתנסי לומר. אם אפשר, הייתי משאיר בך סימנים של מלחמה. סימני נשיכה. מכות יבשות. שריטות מדממות. באיזורים הנסתרים, ובאיזורים הגלויים. בתחת, אבל גם בזרועות. בצוואר. בלחיים. סימנים שיביכו אותך בימים הבאים. אם אפשר, הייתי מוותר גם על חומר סיכה, וחודר אלייך ככה, חזק וקורע, מהר וכואב ומזיק. אם אפשר, הייתי משתמש בך וגומר וזורק אותך ככה החוצה, בחזרה אל הקור והגשם, מוכה, חבולה, מכוסת עיניים, קרועה ומדממת. עם שתי מטליות לחות בידיים, וכמה שקלים למונית.

מנער מפרקים. מזיז את הראש מצד למצד. קנאק קנאק קנאק. מסתכל למעלה. תיקרה. מסתכל למטה. ריצפה.
משעמם לי. הטלפון מצלצל. רינג רינג. טוב נו, הוא משמיע את המנגינה המסריחה הזו של נוקיה, אבל רינג רינג אמור להיות ברור מספיק.
מסתכל על הצג.
שיט. מחכה קצת. עוד קצת. טוב נו. עונה.

אני: היי, מה קורה (מנסה להשמע כאילו אני מחייך, למרות שאין לי שום סיבה. לא לחייך ולא לגרום לה לחשוב שאני מחייך, ובכל זאת).
היא: היי, מה קורה?
אני: שום דבר. ערב שקט. וויסקי. מוזיקה. אינטרנט. שום דבר מיוחד.
היא: אז למה לא התקשרת? (זו הנקודה להסביר שהיא ונילית והזדיינו לפני כמה ימים. שיט. איך מסבירים לה שהיה לי משעמם, וגם על סקאלת הוניליות היא לא משהו).
אני: עזבי. מה זה משנה. אני לא חושב שיש התאמה.
היא: ובכל זאת.
אני: היה לך כיף?
היא: בוודאי. ולך לא?
אני: כן (לא לא לא. היה לי משעמם ומאולץ).
היא: אז?
אני: אההה.... (אהההה....)
היא: תראה, ברור לי שאתה לא בעניין רציני כרגע וזה בסדר, היה לי כיף ואני עדיין אשמח להפגש איתך
אני: שמעי... אהה... אני אוהב להיות קצת יותר אגרסיבי ואת קצת עדינה לי (משיכה קטנה פה: אתה מכאיב לי. צביטה קטנה שם: אתה מכאיב לי. קצת תופס ידיים: מה אתה עושה. וכו')
היא: אההה...
אני: אני חושב שיש כאן איזושהי חוסר התאמה בסיסית.
היא: מה הכוונה יותר אגרסיבי.
אני: נגיד, כשאת יורדת לי, איך תגיבי אם אני אתפוס לך את הראש מהשיער ואזיין לך את הפה עד שאשמע שאת נחנקת.
היא: (שתיקה. אני שומע אותה בולעת רוק. בטח מעבירה יד על הצוואר שלא במודע. אני לא חושב שהאופציה הזו היתה בתודעה שלה עד לרגע זה בדיוק).
אני: הבנת?
היא: אההה...
אני: (מחייך בשקט. גם טראומה קטנה כזו מפיגה שיעמום).
היא: אולי באמת אין ביננו התאמה.
אני: שיהיה לך ערב נעים. היה נחמד.
היא: אההה... ביי (ניתוק)

מנער מפרקים. מזיז את הראש מצד למצד. קנאק קנאק קנאק. מסתכל למעלה. תיקרה. מסתכל למטה. ריצפה.
לא את המפרקים שלי אני רוצה לשמוע מקרקשים.
לוגם מהוויסקי.
משעמם לי. אולי אני אתקשר אליה בכל זאת.

בכל פעם שאני מדבר עם ונילית אני צריך להזכיר לעצמי להתנהג יפה. להתנהג קצת אחרת. לעשות צעד אחורה וצעד קדימה ולבדוק שוב את עצמי.
לשחק את המשחק קצת אחרת. לשאול. להתעניין. למשוך את השיחה לכיוון אחד, ולא לכיוון אחר. ולהיזהר עם הידיים.
להיזהר עם העיניין הזה של כיפופי הידיים ומשיכות השיער, שלא לומר הנשיכות והמכות. ולחכות קצת לפני שאני מציע צעיף לקשירה של העיניים או הידיים או הרגליים. ולהיות קצת יותר עדין כשאני מניע את האגן קצת יותר מדי מהר וחזק ועמוק כשאני בתוך הפה שלה. ובכלל, פה ושם להרגע קצת עם העיניין הזה של תפיסת הראש. ובאופן כללי לשמור את הרוק בתוך הפה זה רעיון.

וכשאני שואל בצ'אט מאיפה היא, והיא עונה "השפלה", לא לקרוא לה זונה.
חשוב מאוד לא לשכוח את זה.

יום אחד בטח יקרה פה משהו מעניין. אני בטוח. יום אחד בטח יקרה פה משהו מעניין. אני בטוח.
בינתיים, הכל פוסטרים. קלישאות. יותר מדי רפרופי כנפיים, פרפורי לב. יותר מדי שירה גרועה. יותר מדי כלום. יותר מדי חוסר מקוריות.
יום אחד בטח יקרה פה משהו מעניין.
יום אחד משהו פה באמת יעניין אותי.
יום אחד. יום אחד בלבד.
בינתיים הכל יותר מדי דרמטי ופחות מדי מעניין. הרבה פחות מדי מעניין. הרבה יותר מדי רצינות. הרבה פחות מדי הומור.
הרבה יותר מדי פוזה. הרבה פחות מדי בני אדם.
יום אחד, אני נוטה להאמין, אם כי בספק, יקרה כאן משהו מעניין.

מעבר דירה.
עזבו אתכם מכל טכניקת גרימת כאב ומכל משחק שליטה פשטני או מורכב.
מעבר דירה הוא עינוי אמיתי.

אחרי שהכל יסתיים אני רוצה לשלוח אותה ככה החוצה לרחוב. לסגור את כפתורי החולצה שלה, על הזיעה והזרע, ולשלוח אותה החוצה לרחוב בשיער סתור וטיפות של זרע על הצוואר והסנטר. לשלוח אותה החוצה לרחוב כשהפאג עדיין בתוכה. לשלוח אותה החוצה לרחוב באמצע היום כשהכדור עדיין בפה שלה. לשלוח אותה החוצה כשהאיפור עדיין מרוח לה על הפנים. לשלוח אותה החוצה לרחוב כשהידיים שלה עדיין קשורות מאחורי הגב. לשלוח אותה החוצה לרחוב כשהחצאית שלה מורמת והתחתונים שלה עדיין בגובה אמצע הירך. לשלוח אותה החוצה כשרק נעל עקב אחת עדיין עליה. לשלוח אותה החוצה לרחוב. לשלוח אותה לרחוב וללכת אחריה. להסתכל. להדליק סיגריה, ללכת כמה צעדים אחריה ולהסתכל.

לפעמים אני מסתכל ולא רואה אותן כבני אדם.
ממצמץ.
הנה לשניה היא עומדת מולי, עם עומק של מחשבות ורגשות ורצונות.
ממצמץ.
והנה עומדים מולי בגוף אחד שלושה חורי זיונים, כמה ידיות קשירה ומערך שלם של כפתורים ללחיצה, שכל אחד מהם מוציא צליל אחר, פיתול אחר.
ממצמץ.
לשניה אני רואה אותה מולי, תוהה מה היא חושבת עכשיו, כשהזין שלי קורע לה את הגרון, ובכל תנועה קדימה היא מאיימת להקיא.
ממצמץ.
תופס לה את הראש, שולף את עצמי מהפה שלה, יורק לה על הפנים. סוטר לה. היא גונחת. מושך לה בשיער, היא נאנקת. דוחף לה זין לגרון, היא משתעלת.
ממצמץ.
הנה היא מולי, כולה מעורפלת. תוהה מה היא באמת מרגישה עכשיו כשהפנים שלה מכוסות בזרע. תוהה מה היא חושבת עלי. תוהה אם היא רואה אותי כבן אדם, או כמכשיר לכאב והנאה.
ממצמץ.
אין שינוי
ממצמץ.
ושוב שלושה חורי זיונים. מוכה, מזיעה. דמעות מרוחות על הלחיים. רוק וזרע על הגוף שלה.
ממצמץ.
עדיין שם. שלושה חורי זיונים.
ממצמץ
לפעמים האדם האמיתי לא חוזר. לפעמים כן. לפעמים חורי הזיונים נעלמים, או נעטפים באדם אמיתי.
ממצמץ
מופע קסמים. הנה היא כאן. הנה היא לא.
הנה אני כאן. הנה אני לא.

עלילה מתפתלת על המיטה. הידיים שלה קשורות לקרסוליים והעיניים שלה מכוסות. היא מתפתלת.
העור שלה מתוח והיא מנסה להתנער מהמצבטים. מנסה להתנער מהקשרים. מנסה להתנער מהחשיכה.
היא מנסה להתנער מהכדור שחוסם לה את הפה ומהפלאג שסותם לה את התחת. מתפתלת.
היא מנסה למשוך את תשומת לבי אליה, מבלי לדעת שאני מסתכל כל הזמן. היא תוהה אם אני עדיין בחדר מבלי לדעת שאני יכול להרגיש את הנשימות שלה.
היא מתפתלת לבד בחושך, רק בשביל לוודא שאני שם.

אז מה עכשיו?
מתנערים וממשיכים הלאה?
הרי בכל תנועה אני מרגיש שאני משאיר אחרי שובל פירורי חלודה.
אז מה?
אולי זה נעים בכל זאת. לחלודה יש טעם של מתכתי של דם. זה הברזל, אתם יודעים. ואם יש חלודה אז אולי יש עוד קצת ברזל. עוד מנה אחת של מסמרים. עוד מנה אחת של חבלים. עוד מנה אחת של שכר ועוד מנה אחת או שתיים של עונש.
אולי.
בינתיים יש חלודה ועשן.
ממשיכים הלאה.

הטמפרטורות יורדות. חלודה מרשרשת על הרצפה מתחת לסוליות העור שלי. ראיונות עבודה יחלו בקרוב.