לפעמים אני מסתכל ולא רואה אותן כבני אדם.
ממצמץ.
הנה לשניה היא עומדת מולי, עם עומק של מחשבות ורגשות ורצונות.
ממצמץ.
והנה עומדים מולי בגוף אחד שלושה חורי זיונים, כמה ידיות קשירה ומערך שלם של כפתורים ללחיצה, שכל אחד מהם מוציא צליל אחר, פיתול אחר.
ממצמץ.
לשניה אני רואה אותה מולי, תוהה מה היא חושבת עכשיו, כשהזין שלי קורע לה את הגרון, ובכל תנועה קדימה היא מאיימת להקיא.
ממצמץ.
תופס לה את הראש, שולף את עצמי מהפה שלה, יורק לה על הפנים. סוטר לה. היא גונחת. מושך לה בשיער, היא נאנקת. דוחף לה זין לגרון, היא משתעלת.
ממצמץ.
הנה היא מולי, כולה מעורפלת. תוהה מה היא באמת מרגישה עכשיו כשהפנים שלה מכוסות בזרע. תוהה מה היא חושבת עלי. תוהה אם היא רואה אותי כבן אדם, או כמכשיר לכאב והנאה.
ממצמץ.
אין שינוי
ממצמץ.
ושוב שלושה חורי זיונים. מוכה, מזיעה. דמעות מרוחות על הלחיים. רוק וזרע על הגוף שלה.
ממצמץ.
עדיין שם. שלושה חורי זיונים.
ממצמץ
לפעמים האדם האמיתי לא חוזר. לפעמים כן. לפעמים חורי הזיונים נעלמים, או נעטפים באדם אמיתי.
ממצמץ
מופע קסמים. הנה היא כאן. הנה היא לא.
הנה אני כאן. הנה אני לא.
לפני 13 שנים. 23 בנובמבר 2010 בשעה 5:56
