בלשון ציווי!

עבדים היינו לפרעה במצריים.
עבדים גם הגענו לארץ.
עבדים.
מלא עבדים.
עבדים רוצים לנקות לי את הבית. עבדים רוצים לאכול לי את הזית. לצחצח לי את הנעליים.
עבדים רוצים. עבדים רוצים. עבדים רוצים.
עבדים רוצים כל דבר מלבד לצאת לחופשי.
עבדים רק רוצים להיות עבדים.

ושפחות?
אף אחד לא מדבר על שפחות. שהן בכלל סוג של אדונים. מכתיבות את גבולות הממלכה. באות והולכות. מתעלמות מכוחן. מכחישות. מתכחשות.
אף אחד לא מדבר על כוחן של שפחות.
רק על עבדים.
שהיינו, שאנחנו, ושנהיה.
וחג שמח לכולם, ביצ'ז.

יש את הרגע הזה, שבו חשוב לשמור על עיניים ואוזניים פקוחות. הרגע הזה שחולף בשבריר שניה, שנמתחת לאלף ואחת תמונות וצלילים צרובים בזיכרון. הרגע הזה שבו אני שומע, רואה ומרגיש את התגובה הגופנית שלה, כשהיד שלי פוגעת בה בפעם הראשונה. מנחיתה עליה בפעם הראשונה את המכה הראשונה. זה הרגע שמוביל לצליל שמוביל למבט שמוביל לתחושה שמובילה לטעם.

אבל רגע, זה מתחיל קצת לפני. כמו בכל סיפור טוב, זה מתחיל בבנית המתח.
המתח שלי.
זה מתחיל עם הנשימה. קצת לפני שזה מגיע אני נעשה מודע לכל נשימה. נעשה מודע לקצב וכמות האוויר שאני שואף ונושף. לא מסוגל להפסיק לחשוב על כל נשימה. מנסה לשלוט בזה בשביל לשלוט בקול שלי. לעצור רעידות. להזין את השרירים והמוח בחמצן. בשלב הזה הריאות רוצות להתנפח קצת יותר מהר, קצת יותר עמוק. אבל לא. צריך להחזיק אותן קצר. לקשור אותן טוב מבפנים. להרגיע. לא לתת לגוף להכנס לסחרור. לנשום. לאט ויציב. להקשיב לאוויר שזורם פנימה. להרגיש אותו. קר ויבש.
ויש את העניין הזה של הדופק, שמתחיל לעלות. ובהתחלה זו לא המהירות שעולה, אלא עומק הפעימה. הטון של התוף הופך עמוק יותר. באס עמום מדם שמסמיך ומסמיך. ואז באה עליית הקצב. ופתאום כל הגוף מרגיש את זה. הפעימות מורגשות באוזניים המתחממות. הורידים בידיים פועמים. שרירי הירכיים מתהדקים סביב קצב פנימי. הרגליים ננעצות במקום על הרצפה. במיקום נוח מאחוריה.
וזה ממשיך עם היד האוחזת. היד המאזנת. היד שמרגישה אותה. היד הזו שאוחזת לה את הכתף, או תופסת לה את שיערות העורף, או מונחת לה על קימור הגב, כשהיא שעונה קדימה מולי במכנסיים מופשלים. היד הזו שתחזיק אותה במקום לפני ואחרי. היד הזו שתרגיש איך הגוף שלה מגיב לכאב הראשוני.
וממנה, ליד השניה, הנמתחת לאחור. היד המונפת. היד המכה. מונפת אחורה, חופשיה. אצבעות מתוחות. מתכוננת. מתכווננת. לוקחת מרחק, מכוונת עוצמה ומשתחחרת. טסה מהר קדימה, חותכת את האוויר ופוגעת.

והנה זה בא.

וצריך הרבה תשומת לב בשביל לספוג את הרגע הזה, שלא יחזור במכה השניה. הרגע הזה שעוצמתו לא תחזור בפעמים אחרות.

וזה מתחיל בצליל. תמיד בצליל.
הצליל שבורח ממנה בתגובה למכה הזו.
זו יכולה להיות גניחה עצורה, כמו פיצוץ בתוך מכרה. או גניחה משחוררת, כמו ילדים על מגלשת מים. או צעקה או מלמלול. אבל אני אוהב את השאיפה הזו שתמיד מופיעה לפני הכל. אותה שאיפה אוויר אחת חדה ועמוקה. שנכנסת פנימה מהר כמו סכין. והאוויר הזה לוקח איתו פנימה את השפה התחתונה לנשיכה עם השיניים החותכות. לצליל הזה, שלא מבדיל בין כאב והנאה חיכיתי.
והצליל גורר אחריו את המבט שלה. העיניים שנסגרות כמו טריקת דלת. מתכווצות סביב עצמן. קורעות מכתשי קמטים סביבן, ומרפות. ונפקחות. מעורפלות. רואות הכל ולא מביטות בכלום. רואות רק את הכאב העוקצני הזה שממקד סביבו את כל הגוף. והמבט הזה מוביל את הגוף. הגוף שמתכווץ תחילה, ואז נרפה. כאילו שכח איך ואיפה עומדים. ברכיים נעלמות לרגע וחוזרות. כתף נשמטת ומתיצבת. הרעד הזה שמורגש לשבריר של שניה. רעד של הפתעה. רעד של ריגוש.
ופתאום כל כולה נראית כאילו משהו בתוכה מחייך. כאילו איזה סוד נחשף. כאילו איזו בדיחה פרטית סופרה ביננו, במקום ציבורי. והמבט שלה שואל אותי בשקט אם הבנתי, ואני מחייך בחזרה, וקורץ בלי לקרוץ, ומותח שוב את היד. ועוצר שניה. כי זה הרגע הזה שלא יחזור. הרגע הזה של סיפוק. כמו מנה של דוקרנים ללב.
ואז הטעם ממלא אותי. הטעם שלי. הטעם של זה. טעם של ביס עמוק, מתוק ורטוב בקלמנטינה לא מקולפת. ממלא את הפה במרירות נוראית ומתיקות חמוצה, ונותן לעסיס חם ודביק לזרום לי על הסנטר, הצוואר והחזה.
אהההח. איזה יופי.

זו סתם שיחה תמימה, עד כמה ששיחות כאלו יכולות להיות תמימות, והיא מספרת לי שיש לה מין פנטזיה כזו, כבר שנים, שבה מזיינים אותה מאחורה על ארבע, על הריצפה, כשהיא חובשת לראשה את קסדת האופנוע האדומה שלה, ותוך כדי, מי שזה לא יהיה שמזיין אותה, דופק לה את הראש עם הקסדה ברצפה, שוב ושוב ושוב עד שהחשיבה שלה מתערפלת.
בפנטזיה הזו שלה היא מדמיינת איך היא מתעלפת מהחבטות החוזרות של הקסדה ברצפה, ואותו אחד שמזיין אותה מתעלם או לא שם לב, וממשיך לזיין את הגוף חסר ההכרה, הרופס, שלה עד שהוא מסיים והולך מבלי להגיש לה סיוע.
והדבר שהכי מחרמן אותה בכל הסיפור הזה, זו המחשבה שלה על להתעורר לבד, על ריצפה , מכוסה בזיעה קרה ויבשה וזרע, חבושה בקסדה אדומה.

ואני כל הזמן חושב לעצמי - "אבל בכלל אין לך אופנוע, ואין לך קסדה אדומה, או בכלל, וכל הבית שלך מכוסה בשטיחים".

אני מת על מזג האוויר הזה, שגורם לי לרצות לפרק דברים לחתיכות.

מה אכפת לי מהצפרדעים, מהקרפדות, מהנחשים והלטאות?
מה אכפת לי מהחיים העלובים של הדו-חיים על המסך בנשיונל-ג'יאוגרפיק?

דו-חיים?
עלאק דו-חיים.
יותר מדי בלאגן יש בדו-חיים.
בקושי עם החד-חיים שלי אני מסתדר.

עכשיו תזחלי כמו סלמנדרה ותעשי כמו נחש עם הלשון.

הבית מלוכלך. הרצפה צריכה שטיפה. המקלחת צריכה מירוק. השירותים צריכים קרצוף. מצעים תמיד נחמד להחליף. יש כלים לעשות ומטבח להבריק. יש סירים וכוסות ואבק וכתמים. הבית מלוכלך.

דרושה שפחת נקיון.

מישהי שתרד על ארבע, כשאני יושב מולה על הספה, ותקרצף את הרצפה.
מישהי שתבריק את האסלה, שתמרק את הסירים.
מישהי שלא תגיד לא לאצבע או שתיים בתחת, כשהיא מקרצפת את המקלחת.
מישהי שתקבל עונש כזה או אחר, אם ישאר אבק מתחת למקרר.
מישהי שתזחל מתחת לשולחן המחשב, ותוציא משם את כל מה שלא הוציא השואב.
מישהי שתשפיל מבט כשאני אביט עליה, מנקה את האמבט.
וכן הלאה וכיוצא בזה.

עדיפות לאלו הבאות בנעלי עקב ומדי משרתת צרפתיה. עדיפות יתרה לאלו הבאות רק בנעלי עקב.
קו"ח בתגובות או בדואר פרטי

אחרי קצת יותר מדי שנים בעולם של סקס אגרסיבי ובי.די.אס.אמ, יש נטייה לשכוח שלא כל הנשים כאלה. לא כולן אוהבות כאב, ולא כולן מיומנות בכל מה שאני מורגל בו.
גם אם זה מה שהן מספרות לי שהן אוהבות ועושות.
נוסיף לזה קצת יותר מדי סרטים של מקס הראדקור, ופתאום כל מיני דברים שאין להם מקום במציאות מתחילים להראות נורמליים.

הפערים בין פורנו למציאות מצטמצמים עם השנים בסופו של דבר לריח. ברגע שמתרגלים לעניין, בסופו של דבר, הפער בין לראות את מקס מזיין מישהי בתחת, לבין ממש לעשות את זה, זה הריח הקל של החרא והלובריקנט.
אין בפורנו את הריחות האלו של כוס וזין ושתן וצואה. וכשאלו מציפים את הנחירים, הגוף מתעורר מהידיעה שמדובר בדבר האמיתי. ואין בפורנו שום דבר שעשוי להכין לדבר האמיתי.
וזה בסדר עם הכל, כמעט.

זה בסדר עד לנקודה שבה אני דוחף את הזין שלי קצת עמוק מדי לתוך הגרון שלה והיא מקיאה.
עלי!

עכשיו, אם הייתי מקס הארדקור, כנראה שזה לא היה מפריע לי. מקס ממשיך, לדפוק להן את הגרון, חבוש כובע, נטול מכנסיים, ומכוסה בקיא ושתן ורוק וזיעה.
אבל אני לא מקס.
ולא רק שאני לא חובש כובע, אני כן לובש מכנסיים, והם מופשלים לי על הקרסוליים.
ושלולית הקיא נמצאת בתוכם.

אז למקס זה לא מפריע, והוא ממשיך לדפוק להן את הגרון כשקיא יוצא להן מהאף, אבל אני, גם אחרי כל השנים בחיל הים, הריח עדיין עושה לי בחילה ושלולית הקיא נמצאת בתוך המכנסיים שלי. בתוך התחתונים המופשלים שלי.

אולי בגלל זה מקס תמיד מוריד מכנסיים.
כנראה.
ומה עושים עכשיו?

מי מנקה את הספה הצהובה של מקס?
איפה הם עכשיו, עם איזו מכונת כביסה ניידת?

היא יושבת על המיטה עירומה.
הפטמות שלה זקורות.
עור ברווז.
המזגן עובד.
הידיים שלה קשורות מאחורי הגב בצעיף משי.

היא מתעטשת חזק.
אאאאאאאאאפצ'יייי.
כל כך חזק שהכתפיים שלה רועדות מהעוצמה. רסס של רוק עף באוויר.

"שימי יד, כלבה" אני אומר לה, ונקרע מצחוק מהבדיחה המטומטמת שלי.

תעשה לי לצרוח תעשה לי בכוח תפרק לי ת'מוח תעשה לי לשכוח תשאיר סימנים תצלק ישבנים תמתח מפרקים תרוקן מבפנים תפרק הגנות תעשה לי כוויות תיתן לי מכות תעשה לי לבכות תעשה לי משפיל תעשה לי מגעיל תעשה לי בחוץ תעשה לי לחוץ תעשה לי מהר תעשה לי יותר תעשה לי קשרים תעשה לי תפרים תעשה לי מקלחת תעשה לי ת'תחת תעשה לי לחוד תעשה לי ביחד תעשה בקבוצה תעשה עם סוסה תעשה לי סוער תעשה לי בוער תעשה שאקיא תעשה לי נקי תעשה מלוכלך תעשה שאברח תעשה שאשכח

בלילה חלמתי שאני קובע עם מישהי בבית מלון זול, שלא קיים, איפשהו ליד גשר ההלכה. אנחנו נפגשים, בפעם הראשונה, אחרי התכתבות, בכניסה למלון, וביחד הולכים ושוכרים חדר לשלוש שעות. היא נשואה ואני לא פנוי והיא מבוגרת ממני בכמה שנים, ואני ממהר לחזור לעבודה, וחם בחוץ, ואני לא ממש אוהב את איך שהיא נראית או את איך שהיא התלבשה, אבל אנחנו עולים בכל זאת למעלה, במדרגות.
ובדרך הכל מצופה שטיחים. הקירות והרצפה מכוסים כולם בשטיחים אדומים עם פסים צהובים אנכיים. שנראים קצת כמו שטיחים צהובים שמישהו מורח עליהם דם טרי בפסים כל הזמן. אני מרגיש את האוויר מחניק כשהיא עולה לפני בשקט. אני מסתכל על הקרסוליים הרזים שלה בסנדלי עור, ועל הקמטים הקטנים שיש לה בזווית הצוואר, ועל החצאית הזו, שאף פעם לא ממש היתה אופנתית, ולא מבין מה אני עושה כאן, אבל הולך אחריה בכל זאת.
ואנחנו עוצרים רגע להסתכל על הנוף המכוער של רמת גן, ונכנסים לחדר.
והיא מתפשטת בשתיקה ואני מסתכל על הגוף שלה, שנראה טוב יותר בלי בגדים מאשר עם. ואני מתחיל להכאיב לה. אני מקפל אותה לתוך עצמה והחוצה, עושה בה קשרים ומתיר אותם. מקפל ומיישר. מפרק ומרכיב. והיא רק גונחת בשקט, כמו חבל רטוב שנסחט ממים. ואני מחדיר לה איברים וחפצים והיא רק מחייכת וחם לי ומחניק.
ורק כשאני מוריד את המכנסיים היא מתחילה ללחוש "לא", אבל אני לא עוצר. והיא, כמו ממשיכה, כמו שעון מטוטלת, "לא לא לא לא לא לא" בשקט. ואני חודר אליה מלפנים ומאחור ולפה, במקביל. כמו רקמה. כמו חוט אפייה דרך נתח בשר, נכנס ויוצא וחודר וחוזר ונכנס ויוצא ונכנס. והיא ממשיכה עם ה"לא לא לא לא" שלה, בשקט בשקט, נדה בראשה מימין לשמאל. ואני גומר כל הזמן. עוד פעם ועוד פעם.
גומר וגומר וגומר. ממלא לה את הפה ומכסה לה את הפנים, וממלא לה את התחת והכוס, מכסה לה את החזה והשיער, ומציף את המיטה ומכתים את השטיח והחלונות ומפסיק. ונשכב על הגב ונרדם בחלום, וחולם על מקלחת. ומתעורר בחלום, בחדר נקי, עם קירות וסדינים לבנים, ומישהי שלא ראיתי שנים, קשורה למיטה, עם פה חסום ושיער סתור ומבט כועס. ואני חושב לעצמי, "נרדמתי ושכחתי אותה קשורה?".
ומתעורר שוב בחלום, עם ההיא עם השפיך, וגורר את שנינו למקלחת, ומשתין ומשתין ומשתין. ומתעורר.
באמת.
ומוצא את עצמי בחדר שלי, במיטה שלי. וקם והולך להשתין, באמת. ונזכר בחלום, ומאונן, בשלוש או ארבע לפנות בוקר, לבד ובשקט, בעמידה בשירותים, וגומר גמירה קטנה. רגילה. וחוזר לישון.
וקם בבוקר והולך לעבודה ולא מצליח להתנער מהגמירה ההיא, של החלום, ומהשטיחים עם פסי הדם, וההיא, עם הסנדלים והחצאית הישנה ההיא, שהרגישה מאוד אמיתית, אבל אף פעם לא היתה קיימת. ותוהה עם ההיא בחדר הלבן עדיין קשורה למיטה, כשאני ישן שם כמו חזיר לידה.
מוזר.