בלשון ציווי!

אנחנו יושבים אצלה בדירה והיא מראה לי את כל סט האביזרים שהיא רכשה או שרכשו בשבילה לאורך השנים. רצועות, מצבטים, שוטים מסוגים שונים, קיינים, רתמות, דילדואים, פלאגים, מחטים ומה לא.
"אני לא מתעסק עם השטויות האלה כמעט" אני אומר לה.
"מה זאת אומרת?" היא שואלת
"אין לי שום דבר נגד כל זה, אבל אני בהחלט לא חושב שזה הכרחי לסשן. זה לא חיוני ויותר גרוע מזה, זה מסרס יצירתיות"
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאם אני מסתמך על אביזר מסויים, אני לא משתמש בראש שלי"
"אני לא מבינה"
"אם יש שוט, אני אשתמש בשוט בשביל להכאיב. אם יש מצבט, אני אשתמש במצבט. מה שנוצר זה מלא אנשים שלא יודעים כלום חוץ מלהשתמש בציוד. שלא יודעים לאלתר. שלא יודעים להיות יצירתיים"
"מה עוד כבר יש בתחום הזה?"
"המון" אני אומר לה. "תעמדי"
היא נעמדת. אני ניגש אליה ומסיר את החולצה שלי. רכבתי אליה על אופניים והחולצה עדיין לחה.
"תריחי" אני אומר ומגיש את החולצה לאף שלה. היא לוקחת שאיפה קטנה.
"יותר עמוק" אני אומר לה, "תנשמי את זה פנימה. מה את מריחה".
היא לוקחת שאיפה עמוקה. "זיעה" היא אומרת, "הריח שלך. קצת חמוץ קצת מריר"
אני לוקח את החולצה שלי ומשתמש בה לכיסוי העיניים שלה. קושר אותה מסביב לראשה ומכסה לה גם את הנחיריים. יודע שבעוד כמה דקות הריח יעלם.
"אל תזוזי" אני אומר לה.
"כן" היא אומרת. אני מתיישב בשקט ומסתכל עליה. מסתכל על השעון. כשעומדים לבד בשקט, בחושך, הזמן נמתח. חצי דקה מרגישה כמו חמש דקות. חמש דקות מרגישות כמו חצי שעה. אני מחכה עד שסימני אי הנוחות הראשונים יופיעו. בערך חצי דקה עד שהיא מתחילה לסובב את הראש בלי להסיר את הכיסוי. מנסה לשמוע איפה אני בחדר. אני יכול לשמוע אותה מתנשפת בכל תנועה. אני הולך בשקט לצד השני של החדר.
"תורידי את הגופיה"
היא מורידה בזהירות את הגופיה בלי לענות ובלי להסיר את כיסוי העיניים. החזה שלה חשוף והפטמות קשות".
"אל תזוזי".

היא עומדת שם. ידיים בצד הגוף. ואני מחכה בשקט. צועד סביבה. נותן לה להרגיש איפה אני, ואז נעלם לה מהתודעה רק בשביל לחזור מכיוון אחר כמה שניות אח"כ. היא מתחילה להתפתל סביב עצמה וכשאני נוגע לה בכתפיים היא כמעט קופצת ממתח. "אל תזוזי" אני אומר לה, ויוצא בשקט מהחדר. אני ניגש למקלחת ולוקח את משחת השיניים שלה. כשאני נכנס חזרה לחדר היא שומעת את הצעדים שלי, ומפנה את הראש שלה אלי בתנועה חדה.
"אמרתי לא לזוז"
"סליחה" היא אומרת.
אני מקרב את משחת השיניים לאוזן שלה ופותח את הפקק במין "פאק" פלסטי שקט שכזה.
"את יודעת מה זה היה?" אני שואל אותה.
"לא" היא אומרת.
"מצויין"

אני מתרחק ממנה וסוחט קצת משחת שיניים לקצה האצבע שלי, לא יותר מחצי ס"מ. מקווה שהריח החזק לא מגיע אליה עדיין. אני ממולל בקצה האצבעות את המשחה וניגש אליה. אני חופן את השד הימני שלה ביד הנקייה, מרגיש אותה מתכווצת בבהלה פתאומית.
"תירגעי" אני אומר, ובתנועה איטית מורח לה קצת משחת שיניים מסביב לפטמה וישר עליה. ואז שוב גם על השניה. אני מתרחק ומתיישב מולה, נותן למרכיבים הפעילים לעשות את העבודה.

זה מתחיל בתחושה קלה של קור. אח"כ חום קל. אח"כ צריבה. אח"כ עוד צריבה. ועוד קצת. התחושה עצמה לא כואבת אבל לבד, בחושך, בלי תחושת זמן ומבלי לדעת במה מדובר באפקט מלחיץ. אני רואה אותה מתאמצת לעמוד ישר. מתאמצת לא לגעת. כשהידיים שלה עומדות לקפוץ קדימה ולנגב אני מזנק ותופס אותן. מסובב את שתי ידיה מאחורי הגב.
"אמרתי לך לא לזוז, כלבה"
"סליחה אדוני. זה שורף"
"מצויין" אני אומר לה, "את יודעת מה זה?"
"לא" היא אומרת.
"אפילו יותר טוב" אני אומר וצוחק קצת. אני אשחרר לך את הידיים וחסר לך שתגעי בעצמך.
"כן" היא אומרת.
"אני משחרר ואת הולכת להוריד את המכנסיים והתחתונים שלך"
"כן" היא אומרת לאט. אני משחרר והיא מבצעת. אני מושיב אותה על המיטה ומשכיב אותה אחורה, כך שהרגליים שלה שמוטות מעבר לקצה המיטה. אני מפסק לה את הרגליים, מחדיר לה אצבע אחת ואז עוד אחת מהיד הנקייה שלי, מרגיש את הרטיבות. היא גונחת.
אני שם טיפה קטנה של משחת שיניים על קצה הלשון שלי ומדלל אותה בפה עם קצת רוק. ואז בתנועה אחת ארוכה ואיטית יורד לה, מלמטה עד למעלה. משאיר שם עוד קצת מהמשחה. ומתרחק.
מכאן, כשהמשחה מתחילה לצרוב בעדינות, זה כמו לצפות בסצינה מסרט. תמונה מ"מגרש השדים". היא כמו אחוזת דיבוק. שוכבת על הגב. מתנשפת. גונחת. הגוף שלה מתפתל מסביב לעצמו. הרגליים שלה מתפתלות כאילו כרוכות מסביב שד בלתי נראה. הנשימה שלה מואצת. החזה שלה מתכסה זיעה. הכל נמשך רק כמה שניות, אבל אני משוכנע שבראש שלה זה נראה כמו נצח. גלים של חום, קור וצריבה.
אני מחזיר את משחת השיניים למקלחת וחוזר לחדר. אני מחכה שהיא תירגע ותשכב שם בלי לזוז.

"את יכולה להסיר את הכיסוי מהעיניים" אני אומר לה.
היא מסירה את החולצה שלי ומסתכלת עלי יושב שם, מחייך.
"וואו" היא נושפת החוצה.
"בלי מכשירים וכמעט בלי ידיים" אני אומר.
"מה זה היה?"
"סוד מקצועי" אני צוחק.
"יש עוד?"
"מה? עוד סודות?"
"עוד מזה ועוד סודות"
"יש גם וגם. תלוי בך, כמובן"
היא יורדת לרצפה וזוחלת אלי על ארבע. מושיטה ידיים ופותחת את המכנסיים שלי ביד מיומנת.

רבע שעה אח"כ אני לובש את החולצה שלי, מודע מאוד לעובדה שאת ריח הזיעה שלי, החליף ריח הזיעה שלה. אני עולה על האופניים והולך לשתות משהו.

זה מדהים. הטמפרטורה יורדת במעלה אחת מתחת לשלושים והדם שלי מתחיל לרתוח. פתאום כל הקיץ הזה, שנדבק לי לעור כמו נייר שרוף, מתקלף ממני למראה אחד של קרסול חטוב בנעלי עקב שחורות.
פתאום, המעלה האחת הזו מורידה ממני את העצלות ומעלה לי את רף הריגוש. המעלה האחת הזו מפרידה אותי מתרדמת הקיץ להתעוררות החורף המתקרב.פתאום, אחרי חודשים של שתיקה, כל מה שאני רוצה לשמוע זה אנחות של כאב ורצועות עור מתהדקות. אני רוצה לשמוע השתנקויות ושיעול וגניחות. אני רוצה לשמוע לא וכן. ואדוני.
אווח, פתאום אני נזכר כמה שאני אוהב בחורף לשמוע את מילות הקסם - כן אדוני. סליחה אדוני. בבקשה אדוני. תודה אדוני.

פתאום, כמו בכל שנה, זה מתחיל מחדש.
פתאום, כמו כל שנה, זה תופס אותי ואותן בהפתעה.
עוד לא חורף, אבל הנה, אני כאן.

"אז הסברתי לו שהטיפול עוזר" אני אומר לה, "בטח עוזר. אמרתי לו. אמרתי שככל שאנחנו מדברים על זה יותר, הצורך שלי בשליטה ובהשפלות יורד"
"איכשהו לא נראה לי" היא אומרת.
"מי הרשה לך לדבר?"
"סליחה אדוני" (אני מתכופף ומהדק את העניבה האדומה, שקושרת לה את פרקי הידיים מאחורי הגב)
"אמרתי לו שנראה לי שזה בכיוון הנכון, ושאני מרגיש יציב יותר עם מה שיש לי והצורך שלי בטיפול יורד"
(שקט)
"תשאלי שאלה אם את רוצה"
"תודה אדוני" היא אומרת, "אבל למה שתאמר דבר כזה? הרי ברור לך שזה שקר"
"לא נעים לי להפסיק טיפול ככה אחרי כמה מפגשים ולומר לו שזה לא עובד. שהוא לא מוצלח מספיק"
"אם לא הייתי מכירה אותך, עוד הייתי חושבת שאתה בן אדם נחמד" היא אומרת
"תסתמי" אני אומר לה ומחייך אליה.
"סליחה אדוני. אפשר עוד שאלה" היא אומרת
"כן כלבה"
"ומה הוא אמר?"
"הוא אמר שהוא חושב שאני טועה, אבל הוא מכבד את ההחלטה שלי"
"אפשר עוד שאלה?"
"נו"
"ומה אתה חושב על מה שהוא אמר?"
"הנה מה שאני חושב" אני אומר לה, ומסתכל עליה יושבת באמבטיה, ערומה, קשורה, מכוסה בסימנים אדומים, איפור מרוח ושאריות של זרע. מסתכל עליה מביטה אלי למעלה, לוקח נשימה עמוקה, עוצם עיניים לשניה, ומרוקן את השלפוחית ישר לתוך הפה שלה.
שוטף לה את הפנים, השיער והחזה.
ומרגיש מרוקן ורגוע רגוע רגוע.
ככה זה חיות טרף. אי אפשר לגמול אותן מבשר חי ומדמם בכמה מילים.

פרצו לי שוב לאוטו ואני מנצל את שלוש השעות שיש לי עד שהחלון השבור יוחלף, לסשן בוקר זריז, ואנחנו בדיוק מתחילים כשהטלפון שלי מצלצל.

"הלו" (זה הבוס שלי. אני מסמן לה עם האצבע על הפה להיות בשקט, לא משנה מה).
"לא, אני עדיין תקוע זה יקח בערך שלוש שעות." (אני מעמיד את הפלאג על הריצפה ומורה לה להתישב עליו).
"אני יודע שהלך חצי יום, אבל מה אני יכול לעשות" (כשהפלאג בתוכה אני מורה לה להוריד את החולצה והחזיה. היא מצייתת ונעמדת מולי על הברכיים, כשהידיים מונחות על הראש כמו שבויית מלחמה)
"בכל מקרה אתם לא משלמים לי אם אני לא מגיע" (אני שם לה מצבטים על הפטמות ומחבר משקולות. היא מנסה לנשק לי את הזרוע ואני תופס לה בשיער ומושך. נותן בה מבט כועס)
"כן. נו. בוודאי שאני יודע שאנחנו צריכים לגמור את הכל עד סוף השבוע" (אני מורה לה לרכון על ארבע מולי ואני מתיישב מאחוריה על ההדום)
"איך אני יכול לשכוח? מי אתה חושב קבע את לוחת הזמנים, אם לא אני?" (אני משחק עם הפלאג. קצת מכניס. קצת מוציא. לא כל תשומת הלב שלי בעניין, כאילו אני משרבט עם עט על נייר תוך כדי שיחה. פנימה החוצה. פנימה החוצה).
"בלי לחץ" (היא פולטת אנחה, ואני מושך בכוח את הפלאג החוצה גורם לה להתכווץ ולפלוט עוד קצת אוויר).
"אמרתי בלי לחץ. אין מה לעשות בנידון" (שקט! אני מסמן לה שוב ומורה לה ללקק את הנעליים שלי)
"זה לא שאני נהנה מכל העניין הזה, אתה יודע" (היא שומעת אותי אומר את זה ומסתכלת כלפי מעלה ומחייכת. אני מחייך בחזרה ומורה לה להמשיך)
"בסדר, איך שמתקנים אני מגיע" (אני נותן לה לנשוך את אחת מחגורות העור שלה, ומסיר את חגורת העור העבה שלי מהמכנסיים. אני מקפל את החגורה שלי לשניים ביד אחת ומראה לה מה אני עומד לעשות, לפי שאני עובר לעמוד מאחוריה. אני מזכיר לה שוב להיות בשקט).
"טוב גבר" (אני מצליף בה פעם אחת בתחת. חזק. היא נושכת חזק את החגורה שבפה שלה ושואפת או נושפת אוויר מהר וחזק).
"טוב בסדר, בלי לחץ גבר, עוד שעתיים אני מגיע" (אני מצליף בה שוב, חזק יותר ושוב היא מתכווצת מכאב).
"איזה רעש? בטח משהו מבחוץ. שעתיים שלוש אני מגיע" (ומצליף בה שוב ושוב).
"אני לא שומע שום רעש" (אני משקר לו, ומצליף בה שוב).
"אין בעיה גבר, ביי"(ומצליף בה פעם נוספת).

איך שאני מנתק את השיחה, היא יורקת את החגורה מהפה שלה וצועקת "איי" חזק.
אני דוחף לה את החגורה בחזרה לפה.
"מישהו הרשה לך להפסיק להיות בשקט?"
"סליחה אדוני" היא ממלמלת עם החגורה בפה.

ועכשיו במלוא תשומת הלב שלי, מצליף בה שוב ושוב ושוב, עד שאני מרגיש טיפות זיעה מצטברות לי על המצח.

"מתי תכתוב על זה?"
"מי אמר לך שאני הולך לכתוב על זה?"
"מה זאת אומרת, חשבתי שאתה כותב על כל מי שאתה מסשן"
"אני כותב על מה שבא לי. ובכל מקרה, אני לא כותב על כל דבר מייד אחרי שהוא קורה. לפעמים עוברות שנים, עד שחוויה מסויימת מתאימה למשהו שאני רוצה לומר. אם בכלל".
"אז אתה לא תכתוב על זה?"
"לא יודע.מה זה אכפת לך? גם לא שיש ממש על מה לכתוב"
"מה זאת אומרת, לא נהנית?"
"היה סבבה, אבל לא היה פה משהו מיוחד. אני לא כותב על כל פעם שאני קושר מישהי, מפליק לה קצת בתחת ומזיין אותה".

(פאוזה)

"אז בשביל מה עשיתי את כל זה?"
"מה זאת אומרת בשביל מה?"
"מה זה שווה לי אם אני לא מונצחת בבלוג שלך באיזה סיפור שיחרמן את הקוראים"
"בשביל זה עשית את זה? בשביל הפרסום בבלוג שלי?"
"לא רק בשביל זה, אבל זה תמריץ לא רע".
"את יותר פסיכית ממני"
(צוחקת) "אולי בכל זאת. בשבילי"
"את מחמיאה לעצמך"

ובכל זאת, הנה כתבתי.
בטח זה לא מה שציפית.

אני צריך לנוח קצת.
אני צריך קצת שקט.
מנוחה בעמדות.
הפסקת אש.
הפוגה.
רגיעה.
הודנה.
פאוזה.
אתנחתה.
להתרווח על איזה כיסא נוח, ביום נעים, עם בקבוק בירה ביד, ולקבל מציצה.

ולאורך כל העניין, לא יוצאת לי מהראש העובדה שרק לפני 15 דקות עוד עמדתי בתור, בסניף של הדואר, מחכה למשוך מכתב רשום, בטח עוד דו"ח חנייה, והנה עכשיו אני כאן, ועדיין לא משכתי את המכתב ואני עוד צריך לחזור לדואר. וכל זה לא יוצא לי מהראש למרות שהיא כבר ערומה, והידיים שלה כבר קשורות מאחורי הגב, ופלג הגוף העליון שלה מונח על השולחן, הרגליים על הרצפה והידיים שלי מפליקות לה על התחת בעוצמה שמנערת את השולחן והכיסאות. ובכלל לא תיכננתי או חשבתי על בוקר כזה, אבל היא עמדה שם בתור, כמה וכמה אנשים לפני, וחייכה אלי כשהיא סיימה והסתובבה וזיהתה אותי, ושאלה אם אני רוצה לקפוץ ל"קפה", ואני הסתכלתי על מספר האנשים שעומדים לפני, ועל שובר הדואר הרשום ביד, ועל השעון, והלכתי איתה.
למה לא?

ו 15 דקות אח"כ לא יוצא לי הדואר הרשום מהראש, גם כשאני מכניס לה אצבע אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ומגביר את הקצב והעוצמה ומרגיש איך אני כמעט מרים אותה מהרצפה עם היד שבתוכה. והיא גונחת ונאנחת, וצועקת ואני מוציא את היד ממנה, ושם לה יד על הפה , ומחליק את עצמי פנימה לתוכה, ותופס לה את השיער ביד השניה, ומרגיש איך היא מוצצת לי את האצבעות כשאני מזיין אותה ככה בעמידה מאחורה. ואני מושך לה את הראש אחורה מהשיער, ומשחרר, ותופס את הפה שלה בשתי הידיים, כמו רסן של סוס, ומושך אחורה, כשאני דוחף את עצמי קדימה לתוכה. והיא מאבדת אחיזה באחת הרגליים והגוף שלה נשמט קדימה ונופל שוב על השולחן. והיא נושכת לי את היד אבל אנחנו לא מפסיקים. ואני מגביר את הקצב ויורק לעצמי על כפות הידיים ומכניס לה אצבע לתחת, ועוד אצבע לתחת לאט לאט מגדיל את המרחק בינהן. והיא שוב צועקת ואני מוציא יד אחת ומניח לה על הראש ומצמיד אותו לשולחן המכוסה במפה רקומה ומגביר עוד את הקצב ועוד את הקצב, ומרגיש איך הגמירה באה ומושך את עצמי החוצה וגומר לה על הגב, על הידיים הקשורות שלה. ואני מתנשף כמו כלב אחרי ריצה, ומשחרר לה את הידיים ורואה אותה נשמטת לריצפה, מותשת. מחייכת.

"תלקקי את הידיים, זונה" אני אומר לה ומסתכל עליה מלקקת את השפיך שלי מהידיים שלה, כאילו טבלה אותן בקערה של קצפת, ואני מחייך כשאני קולט את סימני הקשירה על הידיים שלה, ואת תבנית הריקמה ממפת השולחן שהוטבעה לה על הפנים מהלחץ שהפעלתי.

"זה היה לא צפוי" אני אומר לה.
"זה היה לא רע" היא אומרת עם חיוך.
"לא רע בכלל" אני צוחק וקולט שכנראה שהקיץ הגיע כי אני רטוב לגמרי מזיעה.

ואנחנו הולכים להתקלח ביחד, ואני מסבן לה את הגב והיא מתחילה לעשות לי ביד בידיים מסובנות, אבל אני עוצר אותה. אין לי אנרגיה או זמן לעוד סיבוב. ועוד 20 דקות עברו, והנה אני שוב רענן ממקלחת, והנה אני שוב בתור בסניף הדואר, ויש לי תחושה שכל מי שעומד סביבי בתור, יכול להריח את הכוס שלה על הידיים שלי.

היא עומדת ערומה לגמרי, כמו שביקשתי. השיער שלה עדיין רטוב מהמקלחת, מסורק. מבט מופנה קדימה. אני עומד מאחוריה ומתקרב לאט.
"עשית כל מה שביקשתי?" אני שואל
"כן אדוני" היא עונה

אני נוגע לה בשתי ידיים בכתפיים, ומרגיש איך היא מתכווצת בבהלה אוטומטית. העור שלה עוד לח מהמקלחת. אני מקרב את הפנים שלי לקימור הצוואר שלה ולוקח שאיפה עמוקה, ארוכה ואיטית.

"את מסריחה" אני אומר לה, "יש לך ריח של כלבה"
"עשיתי כל מה שביקשת" היא אומרת, לא מבינה.
"תסתמי את הפה"
"כן אדוני"
"לכי להתקלח" אני אומר "תתקרצפי טוב טוב. יש לך חמש דקות לחזור בדיוק למקום הזה"
"כן אדוני" היא אומרת ורצה למקלחת. אני שומע מים נפתחים ונכנס אחריה. מסתכל עליה מתקרצפת בסבון, במים שבוודאי לא הספיקו להתחמם. היא סוגרת את המים ואני נותן לה להתנגב ולצאת לפני, הולכת יחפה ולחה לסלון. אני ניגש אליה שוב מאחורה. לא נוגע בה. לוחש לה באוזן
"זה לקח יותר מדי זמן. הרבה יותר מחמש דקות"
"סליחה אדוני" היא אומרת.

אני לוקח עוד שאיפה עמוקה וארוכה, מריח את הסבון והשמפו ומרגיש את האוויר הקר והלח.
"את עדיין מסריחה כמו כלבה" אני אומר.
"סליחה אדוני, אני מנסה"
אני שולח יד מסביבה, נוגע לה בבטן, ומחליק את היד מטה מטה, מרגיש את הכוס המגולח שלה. חלקה כמו תינוק. "וגם יש לך זיפים" אני אומר, "כל כך קשה להתגלח כמו שצריך?"
"סליחה אדוני" היא אומרת.
"אני אהיה נחמד ואתן לך עוד עשר דקות. לכי להתקלח שוב, ולהתגלח שוב. ותתקרצפי טוב טוב"
"כן אדוני" היא אומרת, "תודה אדוני"

אני עוקב אחריה בעיניים ונכנס אחריה לחדר האמבטיה. אני מסתכל עליה כשהיא מתקלחת, מתקרצפת עם מין ספוג ליפה קשה. העור שלה נעשה אדום יותר מהשפשוף. אני מביט בה כשהיא מרימה רגל על שולי המקלחת, ומגלחת שוב את הכוס המגולח שלה. אני מביט בה כשהיא מתנגבת מהר וכשהיא חוזרת חזרה לאותה עמידה בסלון.

אני נעמד שוב מאחוריה, לוקח שוב את אותה השאיפה הארוכה והעמוקה. מתענג על הריח הזה של הסבון והמים. של העור הלח. אני נוגע שוב בכוס שלה, מרגיש את העור המגורה מהגילוח.
"הצחנה לא יורדת ממך, כלבה" אני אומר.
"סליחה אדוני, אני באמת משתדלת" היא אומרת.
"כנסי שוב למקלחת" אני אומר לה, "תפתחי את המים ותחכי לי".
"כן אדוני" היא אומרת ונכנסת שוב לחדר האמבטיה.

אני שומע את המים נפתחים, ודי בטוח שכבר אין מים חמים בדוד. אני מוציא מהתיק בקבוק של שמפו ומרכך "דוגי" לכלבים. על הבקבוק הלבן יש מדבקה עם צילום של גולדן רטריבר. בבית רוקנתי את הבקבוק מתוכנו המקורי, שטפתי אותו, ומלאתי מחדש בסבון ירוק של "פינוק".
אבל היא לא יודעת את כל זה. היא רואה רק שמפו לכלבים.

"זה בשבילך" אני אומר לה, ומושיט לה את הבקבוק. "אולי זה ישטוף ממך את הצחנה הזו שלך"
"אני לא יכולה" היא אומרת מתחת לזרם המים, מביטה באימה בבקבוק השמפו, "זה יותר מדי משפיל".
"לא שאלתי אותך" אני אומר לה. "כף יד קדימה".
היא מושיטה את כף ידה קדימה לאט, רועדת, ואני סוחט החוצה שלולית גדולה של סבון לכף היד שלה. וכשהסבון נוגע בה היא כמעט ובוכה.
"תשטפי טוב מאחורי האוזניים, כלבה" אני אומר לה, "יש לך חמש דקות להיות בחוץ"
"ת...ת...ודה אדוני" היא ממלמלת.

אני נשאר שם בחדר האמבטיה, מסתכל עליה. ילדה יפה ורטובה, מתקלחת במים פושרים ושמפו פינוק. רועדת מקור וגועל והשפלה. ומרגישה כמו הכלבה הכי מסריחה בעולם.
תענוג קטן.

מחר יום הולדת
תראי יש לי שוט לבן חדש
אקשור אותך תכף
אצליף בישבן כמעט מושלם

(או שלא).

כן כן, מחר יש לי יום הולדת. 33, תודה.

כמו בכל שנה, כמעט, אני אקח יום חופש ואגרבץ בבית בבוקר. אם יהיה יום יפה אשב בחוץ, בשדרה, אשתה קפה ואקרא את הספר הזה שמחכה שאסיים אותו כבר כמה שבועות. אולי בצהריים אלך לראות סרט, לבד בשקט בחושך. בשעות הערב המוקדמות אפגש עם כמה חברים, אשתה כמה בירות (בכל זאת, זה גם סט. פטריק). ובלילה אצא לארוחת ערב עם זוגתי ואסיים בסקס אל תוך הלילה.

בשנה שעברה עוד הצלחתי להשחיל בין לבין גם סשן קצר, עם מישהי שדיברה על חוויה שלא אשכח לעולם, ואני חייב לציין שהיום לקח לי כמעט שעה להזכר איך קוראים לה. "מתנה מיוחדת ליום ההולדת" היא הבטיחה, ובמקום להעניק לי מתנה קיבלתי שעה משעממת, מלאת מתח ועכבות. במקום לקבל משהו, לקחו ממני. לקחו ממני את שלוות היום.

ולכן השנה, אני לא בטוח שבא לי משהו. ההיא קצת קלקלה לי את חווית יום ההולדת, ולכן אני נזהר. ליום ההולדת אני צריך משהו מיוחד, משחרר, מרגיע, מפרק מתחים. וכשאני מסתכל מסביב, והכל נראה לי רגיל ומשעמם. ישן ומשומש ולא מפתיע.
ולכן השנה אולי לא. בהנחה שלא הולכות ליפול עלי מהשמיים הצעות חריגות (ואני בהחלט לא צופה את זה), אז השנה לא. בלי סשן.

יש אנשים שיום ההולדת גורם להם להסתכל על חייהם, או סתם על השנה שחלפה ולשקוע בתוגה על זמן שבוזבז, הזדמנויות מוחמצות, החלטות שגויות וכאלה. כמו שניתן לנחש, אני לא ממש כזה. לפחות לא ביום ההולדת. אני הוגה בחיי ובהחלטותי די והותר על בסיס יומי, ואין לי צורך ביום אחד בשנה בשביל לעצור ולחשוב על זה.

ביום ההולדת אני מפנק את עצמי בדרכים שונות מהשיגרה.
אני חושב שהשנה, זה בעיקר לקחת קצת מנוחה. לנמנם. לקרוא. לאכול טוב. לשתות. לזיין.
אהההח, אני מקבל זיקפה מנטלית רק מלחשוב על זה 😄

כבר כמעט חצות כשאני יוצא מהעבודה, ומשעות הערב אני דוחה את המפגש הזה. שולח הודעה "מתנצל, תקוע בעבודה. אודיע כשאהיה מוכן", ועוד הודעה מאוחר יותר "עדיין תקוע כאן. אני מוכן לבטל, אם זה מתחיל להיות בעייתי" (היא לא רוצה לבטל). ועוד הודעה "אני יוצא בעוד שעה", ושעה אח"כ עוד הודעה "עוד חצי שעה אני בחוץ" ורק ממש מאוחר יותר "בנקודה שקבענו, חצות וחצי". וכמה דקות אח"כ אני כבר באוטו, וחמש עשרה דקות אח"כ אני כבר בנקודה. לא בניתי על זה שאין תנועה בשעות האלו, ויש לי בערך רבע שעה עד שהיא אמורה להגיע.
אני מחנה רחוק, בנקודה שבה אוכל לראות אותה כשתגיע, ומכבה את המנוע. משאיר את הרדיו עובד. מת לסיגריה אבל אין לי. כבר כמעט חודשיים שאני לא מעשן, וזה מטרף אותי לפעמים.
אני עייף. יום ארוך ולחוץ בעבודה השאיר אותי בלי אנרגיה. הפנים שלי מכוסות בזיפים בני שלושה ימים, החולצה שלי מסריחה מיום ארוך מדי של התרוצצויות. הראש כואב לי. ובכל זאת, הנה אני כאן. באחת הפינות היותר חביבות עלי. אני מנסה להיזכר בפעם הראשונה שהבאתי מישהי לכאן, אבל חוזר כל הזמן למישהי אחרת, שהנקודה הזו מול הים, עם הריח של המלח והרוח החמה, כל הזמן גרמה לה לרצות לעשות פיפי. היינו ביחד תקופה לא קצרה, ביחד-לחוד-ביחד-לחוד, ובכל פעם שחזרנו לנקודה הזו היא היתה צריכה פיפי כל חצי שעה. אני מחייך.

פתאום הטלפון שלי מצלצל. הודעה
"איפה אתה???"

נרדמתי.
אני מסתכל על השעון. 00:45.
אני מסתכל קדימה ורואה אותה עומדת ליד הרכב שלה, במעיל הארוך הזה שלה. והאורות שמאחוריה חושפים את צללית הקרסוליים שלה, ואת נעלי העקב. אני שולח לה הודעה:
"בואי"
ומיד אחר כך מרים את היד להגה ומהבהב לה פעמיים עם האורות הגבוהים.

על רקע האורות שמאחוריה, אני רואה את הצללית שלה צועדת לכיווני. מדשדשת בחוסר יציבות, על עקבים גבוהים בחול. כשהיא מתקרבת אני שולח לה הודעה:
"תראי לי"
ומדליק את האורות שוב.

היא נעצרת, מוציאה את הטלפון מהכיס וקוראת. מחייכת. היא פותחת את המעיל לאט, ומראה לי את הגוף הערום שלה. חלק ונקי וחשוף לגמרי. הנעליים והקרסוליים שלה מלוכלכים בחול ועל החזה שלה היא כתבה באודם בגדול, כמו שביקשתי - "זונה".

אני מרים את הטלפון ושולח לה עוד הודעה:
"בואי"
היא מציצה שוב במכשיר, סוגרת את המעיל, וצועדת את הצעדים האחרונים לקראתי. היא מחייכת דרך החלון, וכשהיא פותחת את הדלת ריח הבושם וריח הים גורמים לכל הגוף שלי להדרך, ובכל זאת הדבר הראשון שעובר לי בראש זה:
"בדיוק ניקיתי את האוטו, רק שהיא לא תקיא"