בלשון ציווי!

"אז הסברתי לו שהטיפול עוזר" אני אומר לה, "בטח עוזר. אמרתי לו. אמרתי שככל שאנחנו מדברים על זה יותר, הצורך שלי בשליטה ובהשפלות יורד"
"איכשהו לא נראה לי" היא אומרת.
"מי הרשה לך לדבר?"
"סליחה אדוני" (אני מתכופף ומהדק את העניבה האדומה, שקושרת לה את פרקי הידיים מאחורי הגב)
"אמרתי לו שנראה לי שזה בכיוון הנכון, ושאני מרגיש יציב יותר עם מה שיש לי והצורך שלי בטיפול יורד"
(שקט)
"תשאלי שאלה אם את רוצה"
"תודה אדוני" היא אומרת, "אבל למה שתאמר דבר כזה? הרי ברור לך שזה שקר"
"לא נעים לי להפסיק טיפול ככה אחרי כמה מפגשים ולומר לו שזה לא עובד. שהוא לא מוצלח מספיק"
"אם לא הייתי מכירה אותך, עוד הייתי חושבת שאתה בן אדם נחמד" היא אומרת
"תסתמי" אני אומר לה ומחייך אליה.
"סליחה אדוני. אפשר עוד שאלה" היא אומרת
"כן כלבה"
"ומה הוא אמר?"
"הוא אמר שהוא חושב שאני טועה, אבל הוא מכבד את ההחלטה שלי"
"אפשר עוד שאלה?"
"נו"
"ומה אתה חושב על מה שהוא אמר?"
"הנה מה שאני חושב" אני אומר לה, ומסתכל עליה יושבת באמבטיה, ערומה, קשורה, מכוסה בסימנים אדומים, איפור מרוח ושאריות של זרע. מסתכל עליה מביטה אלי למעלה, לוקח נשימה עמוקה, עוצם עיניים לשניה, ומרוקן את השלפוחית ישר לתוך הפה שלה.
שוטף לה את הפנים, השיער והחזה.
ומרגיש מרוקן ורגוע רגוע רגוע.
ככה זה חיות טרף. אי אפשר לגמול אותן מבשר חי ומדמם בכמה מילים.