בלשון ציווי!

כבר כמעט חצות כשאני יוצא מהעבודה, ומשעות הערב אני דוחה את המפגש הזה. שולח הודעה "מתנצל, תקוע בעבודה. אודיע כשאהיה מוכן", ועוד הודעה מאוחר יותר "עדיין תקוע כאן. אני מוכן לבטל, אם זה מתחיל להיות בעייתי" (היא לא רוצה לבטל). ועוד הודעה "אני יוצא בעוד שעה", ושעה אח"כ עוד הודעה "עוד חצי שעה אני בחוץ" ורק ממש מאוחר יותר "בנקודה שקבענו, חצות וחצי". וכמה דקות אח"כ אני כבר באוטו, וחמש עשרה דקות אח"כ אני כבר בנקודה. לא בניתי על זה שאין תנועה בשעות האלו, ויש לי בערך רבע שעה עד שהיא אמורה להגיע.
אני מחנה רחוק, בנקודה שבה אוכל לראות אותה כשתגיע, ומכבה את המנוע. משאיר את הרדיו עובד. מת לסיגריה אבל אין לי. כבר כמעט חודשיים שאני לא מעשן, וזה מטרף אותי לפעמים.
אני עייף. יום ארוך ולחוץ בעבודה השאיר אותי בלי אנרגיה. הפנים שלי מכוסות בזיפים בני שלושה ימים, החולצה שלי מסריחה מיום ארוך מדי של התרוצצויות. הראש כואב לי. ובכל זאת, הנה אני כאן. באחת הפינות היותר חביבות עלי. אני מנסה להיזכר בפעם הראשונה שהבאתי מישהי לכאן, אבל חוזר כל הזמן למישהי אחרת, שהנקודה הזו מול הים, עם הריח של המלח והרוח החמה, כל הזמן גרמה לה לרצות לעשות פיפי. היינו ביחד תקופה לא קצרה, ביחד-לחוד-ביחד-לחוד, ובכל פעם שחזרנו לנקודה הזו היא היתה צריכה פיפי כל חצי שעה. אני מחייך.

פתאום הטלפון שלי מצלצל. הודעה
"איפה אתה???"

נרדמתי.
אני מסתכל על השעון. 00:45.
אני מסתכל קדימה ורואה אותה עומדת ליד הרכב שלה, במעיל הארוך הזה שלה. והאורות שמאחוריה חושפים את צללית הקרסוליים שלה, ואת נעלי העקב. אני שולח לה הודעה:
"בואי"
ומיד אחר כך מרים את היד להגה ומהבהב לה פעמיים עם האורות הגבוהים.

על רקע האורות שמאחוריה, אני רואה את הצללית שלה צועדת לכיווני. מדשדשת בחוסר יציבות, על עקבים גבוהים בחול. כשהיא מתקרבת אני שולח לה הודעה:
"תראי לי"
ומדליק את האורות שוב.

היא נעצרת, מוציאה את הטלפון מהכיס וקוראת. מחייכת. היא פותחת את המעיל לאט, ומראה לי את הגוף הערום שלה. חלק ונקי וחשוף לגמרי. הנעליים והקרסוליים שלה מלוכלכים בחול ועל החזה שלה היא כתבה באודם בגדול, כמו שביקשתי - "זונה".

אני מרים את הטלפון ושולח לה עוד הודעה:
"בואי"
היא מציצה שוב במכשיר, סוגרת את המעיל, וצועדת את הצעדים האחרונים לקראתי. היא מחייכת דרך החלון, וכשהיא פותחת את הדלת ריח הבושם וריח הים גורמים לכל הגוף שלי להדרך, ובכל זאת הדבר הראשון שעובר לי בראש זה:
"בדיוק ניקיתי את האוטו, רק שהיא לא תקיא"