בלשון ציווי!

אנחנו יושבים אצלה בדירה והיא מראה לי את כל סט האביזרים שהיא רכשה או שרכשו בשבילה לאורך השנים. רצועות, מצבטים, שוטים מסוגים שונים, קיינים, רתמות, דילדואים, פלאגים, מחטים ומה לא.
"אני לא מתעסק עם השטויות האלה כמעט" אני אומר לה.
"מה זאת אומרת?" היא שואלת
"אין לי שום דבר נגד כל זה, אבל אני בהחלט לא חושב שזה הכרחי לסשן. זה לא חיוני ויותר גרוע מזה, זה מסרס יצירתיות"
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאם אני מסתמך על אביזר מסויים, אני לא משתמש בראש שלי"
"אני לא מבינה"
"אם יש שוט, אני אשתמש בשוט בשביל להכאיב. אם יש מצבט, אני אשתמש במצבט. מה שנוצר זה מלא אנשים שלא יודעים כלום חוץ מלהשתמש בציוד. שלא יודעים לאלתר. שלא יודעים להיות יצירתיים"
"מה עוד כבר יש בתחום הזה?"
"המון" אני אומר לה. "תעמדי"
היא נעמדת. אני ניגש אליה ומסיר את החולצה שלי. רכבתי אליה על אופניים והחולצה עדיין לחה.
"תריחי" אני אומר ומגיש את החולצה לאף שלה. היא לוקחת שאיפה קטנה.
"יותר עמוק" אני אומר לה, "תנשמי את זה פנימה. מה את מריחה".
היא לוקחת שאיפה עמוקה. "זיעה" היא אומרת, "הריח שלך. קצת חמוץ קצת מריר"
אני לוקח את החולצה שלי ומשתמש בה לכיסוי העיניים שלה. קושר אותה מסביב לראשה ומכסה לה גם את הנחיריים. יודע שבעוד כמה דקות הריח יעלם.
"אל תזוזי" אני אומר לה.
"כן" היא אומרת. אני מתיישב בשקט ומסתכל עליה. מסתכל על השעון. כשעומדים לבד בשקט, בחושך, הזמן נמתח. חצי דקה מרגישה כמו חמש דקות. חמש דקות מרגישות כמו חצי שעה. אני מחכה עד שסימני אי הנוחות הראשונים יופיעו. בערך חצי דקה עד שהיא מתחילה לסובב את הראש בלי להסיר את הכיסוי. מנסה לשמוע איפה אני בחדר. אני יכול לשמוע אותה מתנשפת בכל תנועה. אני הולך בשקט לצד השני של החדר.
"תורידי את הגופיה"
היא מורידה בזהירות את הגופיה בלי לענות ובלי להסיר את כיסוי העיניים. החזה שלה חשוף והפטמות קשות".
"אל תזוזי".

היא עומדת שם. ידיים בצד הגוף. ואני מחכה בשקט. צועד סביבה. נותן לה להרגיש איפה אני, ואז נעלם לה מהתודעה רק בשביל לחזור מכיוון אחר כמה שניות אח"כ. היא מתחילה להתפתל סביב עצמה וכשאני נוגע לה בכתפיים היא כמעט קופצת ממתח. "אל תזוזי" אני אומר לה, ויוצא בשקט מהחדר. אני ניגש למקלחת ולוקח את משחת השיניים שלה. כשאני נכנס חזרה לחדר היא שומעת את הצעדים שלי, ומפנה את הראש שלה אלי בתנועה חדה.
"אמרתי לא לזוז"
"סליחה" היא אומרת.
אני מקרב את משחת השיניים לאוזן שלה ופותח את הפקק במין "פאק" פלסטי שקט שכזה.
"את יודעת מה זה היה?" אני שואל אותה.
"לא" היא אומרת.
"מצויין"

אני מתרחק ממנה וסוחט קצת משחת שיניים לקצה האצבע שלי, לא יותר מחצי ס"מ. מקווה שהריח החזק לא מגיע אליה עדיין. אני ממולל בקצה האצבעות את המשחה וניגש אליה. אני חופן את השד הימני שלה ביד הנקייה, מרגיש אותה מתכווצת בבהלה פתאומית.
"תירגעי" אני אומר, ובתנועה איטית מורח לה קצת משחת שיניים מסביב לפטמה וישר עליה. ואז שוב גם על השניה. אני מתרחק ומתיישב מולה, נותן למרכיבים הפעילים לעשות את העבודה.

זה מתחיל בתחושה קלה של קור. אח"כ חום קל. אח"כ צריבה. אח"כ עוד צריבה. ועוד קצת. התחושה עצמה לא כואבת אבל לבד, בחושך, בלי תחושת זמן ומבלי לדעת במה מדובר באפקט מלחיץ. אני רואה אותה מתאמצת לעמוד ישר. מתאמצת לא לגעת. כשהידיים שלה עומדות לקפוץ קדימה ולנגב אני מזנק ותופס אותן. מסובב את שתי ידיה מאחורי הגב.
"אמרתי לך לא לזוז, כלבה"
"סליחה אדוני. זה שורף"
"מצויין" אני אומר לה, "את יודעת מה זה?"
"לא" היא אומרת.
"אפילו יותר טוב" אני אומר וצוחק קצת. אני אשחרר לך את הידיים וחסר לך שתגעי בעצמך.
"כן" היא אומרת.
"אני משחרר ואת הולכת להוריד את המכנסיים והתחתונים שלך"
"כן" היא אומרת לאט. אני משחרר והיא מבצעת. אני מושיב אותה על המיטה ומשכיב אותה אחורה, כך שהרגליים שלה שמוטות מעבר לקצה המיטה. אני מפסק לה את הרגליים, מחדיר לה אצבע אחת ואז עוד אחת מהיד הנקייה שלי, מרגיש את הרטיבות. היא גונחת.
אני שם טיפה קטנה של משחת שיניים על קצה הלשון שלי ומדלל אותה בפה עם קצת רוק. ואז בתנועה אחת ארוכה ואיטית יורד לה, מלמטה עד למעלה. משאיר שם עוד קצת מהמשחה. ומתרחק.
מכאן, כשהמשחה מתחילה לצרוב בעדינות, זה כמו לצפות בסצינה מסרט. תמונה מ"מגרש השדים". היא כמו אחוזת דיבוק. שוכבת על הגב. מתנשפת. גונחת. הגוף שלה מתפתל מסביב לעצמו. הרגליים שלה מתפתלות כאילו כרוכות מסביב שד בלתי נראה. הנשימה שלה מואצת. החזה שלה מתכסה זיעה. הכל נמשך רק כמה שניות, אבל אני משוכנע שבראש שלה זה נראה כמו נצח. גלים של חום, קור וצריבה.
אני מחזיר את משחת השיניים למקלחת וחוזר לחדר. אני מחכה שהיא תירגע ותשכב שם בלי לזוז.

"את יכולה להסיר את הכיסוי מהעיניים" אני אומר לה.
היא מסירה את החולצה שלי ומסתכלת עלי יושב שם, מחייך.
"וואו" היא נושפת החוצה.
"בלי מכשירים וכמעט בלי ידיים" אני אומר.
"מה זה היה?"
"סוד מקצועי" אני צוחק.
"יש עוד?"
"מה? עוד סודות?"
"עוד מזה ועוד סודות"
"יש גם וגם. תלוי בך, כמובן"
היא יורדת לרצפה וזוחלת אלי על ארבע. מושיטה ידיים ופותחת את המכנסיים שלי ביד מיומנת.

רבע שעה אח"כ אני לובש את החולצה שלי, מודע מאוד לעובדה שאת ריח הזיעה שלי, החליף ריח הזיעה שלה. אני עולה על האופניים והולך לשתות משהו.