בלשון ציווי!

יש את הרגע הזה, שבו חשוב לשמור על עיניים ואוזניים פקוחות. הרגע הזה שחולף בשבריר שניה, שנמתחת לאלף ואחת תמונות וצלילים צרובים בזיכרון. הרגע הזה שבו אני שומע, רואה ומרגיש את התגובה הגופנית שלה, כשהיד שלי פוגעת בה בפעם הראשונה. מנחיתה עליה בפעם הראשונה את המכה הראשונה. זה הרגע שמוביל לצליל שמוביל למבט שמוביל לתחושה שמובילה לטעם.

אבל רגע, זה מתחיל קצת לפני. כמו בכל סיפור טוב, זה מתחיל בבנית המתח.
המתח שלי.
זה מתחיל עם הנשימה. קצת לפני שזה מגיע אני נעשה מודע לכל נשימה. נעשה מודע לקצב וכמות האוויר שאני שואף ונושף. לא מסוגל להפסיק לחשוב על כל נשימה. מנסה לשלוט בזה בשביל לשלוט בקול שלי. לעצור רעידות. להזין את השרירים והמוח בחמצן. בשלב הזה הריאות רוצות להתנפח קצת יותר מהר, קצת יותר עמוק. אבל לא. צריך להחזיק אותן קצר. לקשור אותן טוב מבפנים. להרגיע. לא לתת לגוף להכנס לסחרור. לנשום. לאט ויציב. להקשיב לאוויר שזורם פנימה. להרגיש אותו. קר ויבש.
ויש את העניין הזה של הדופק, שמתחיל לעלות. ובהתחלה זו לא המהירות שעולה, אלא עומק הפעימה. הטון של התוף הופך עמוק יותר. באס עמום מדם שמסמיך ומסמיך. ואז באה עליית הקצב. ופתאום כל הגוף מרגיש את זה. הפעימות מורגשות באוזניים המתחממות. הורידים בידיים פועמים. שרירי הירכיים מתהדקים סביב קצב פנימי. הרגליים ננעצות במקום על הרצפה. במיקום נוח מאחוריה.
וזה ממשיך עם היד האוחזת. היד המאזנת. היד שמרגישה אותה. היד הזו שאוחזת לה את הכתף, או תופסת לה את שיערות העורף, או מונחת לה על קימור הגב, כשהיא שעונה קדימה מולי במכנסיים מופשלים. היד הזו שתחזיק אותה במקום לפני ואחרי. היד הזו שתרגיש איך הגוף שלה מגיב לכאב הראשוני.
וממנה, ליד השניה, הנמתחת לאחור. היד המונפת. היד המכה. מונפת אחורה, חופשיה. אצבעות מתוחות. מתכוננת. מתכווננת. לוקחת מרחק, מכוונת עוצמה ומשתחחרת. טסה מהר קדימה, חותכת את האוויר ופוגעת.

והנה זה בא.

וצריך הרבה תשומת לב בשביל לספוג את הרגע הזה, שלא יחזור במכה השניה. הרגע הזה שעוצמתו לא תחזור בפעמים אחרות.

וזה מתחיל בצליל. תמיד בצליל.
הצליל שבורח ממנה בתגובה למכה הזו.
זו יכולה להיות גניחה עצורה, כמו פיצוץ בתוך מכרה. או גניחה משחוררת, כמו ילדים על מגלשת מים. או צעקה או מלמלול. אבל אני אוהב את השאיפה הזו שתמיד מופיעה לפני הכל. אותה שאיפה אוויר אחת חדה ועמוקה. שנכנסת פנימה מהר כמו סכין. והאוויר הזה לוקח איתו פנימה את השפה התחתונה לנשיכה עם השיניים החותכות. לצליל הזה, שלא מבדיל בין כאב והנאה חיכיתי.
והצליל גורר אחריו את המבט שלה. העיניים שנסגרות כמו טריקת דלת. מתכווצות סביב עצמן. קורעות מכתשי קמטים סביבן, ומרפות. ונפקחות. מעורפלות. רואות הכל ולא מביטות בכלום. רואות רק את הכאב העוקצני הזה שממקד סביבו את כל הגוף. והמבט הזה מוביל את הגוף. הגוף שמתכווץ תחילה, ואז נרפה. כאילו שכח איך ואיפה עומדים. ברכיים נעלמות לרגע וחוזרות. כתף נשמטת ומתיצבת. הרעד הזה שמורגש לשבריר של שניה. רעד של הפתעה. רעד של ריגוש.
ופתאום כל כולה נראית כאילו משהו בתוכה מחייך. כאילו איזה סוד נחשף. כאילו איזו בדיחה פרטית סופרה ביננו, במקום ציבורי. והמבט שלה שואל אותי בשקט אם הבנתי, ואני מחייך בחזרה, וקורץ בלי לקרוץ, ומותח שוב את היד. ועוצר שניה. כי זה הרגע הזה שלא יחזור. הרגע הזה של סיפוק. כמו מנה של דוקרנים ללב.
ואז הטעם ממלא אותי. הטעם שלי. הטעם של זה. טעם של ביס עמוק, מתוק ורטוב בקלמנטינה לא מקולפת. ממלא את הפה במרירות נוראית ומתיקות חמוצה, ונותן לעסיס חם ודביק לזרום לי על הסנטר, הצוואר והחזה.
אהההח. איזה יופי.