בלשון ציווי!

בלילה חלמתי שאני קובע עם מישהי בבית מלון זול, שלא קיים, איפשהו ליד גשר ההלכה. אנחנו נפגשים, בפעם הראשונה, אחרי התכתבות, בכניסה למלון, וביחד הולכים ושוכרים חדר לשלוש שעות. היא נשואה ואני לא פנוי והיא מבוגרת ממני בכמה שנים, ואני ממהר לחזור לעבודה, וחם בחוץ, ואני לא ממש אוהב את איך שהיא נראית או את איך שהיא התלבשה, אבל אנחנו עולים בכל זאת למעלה, במדרגות.
ובדרך הכל מצופה שטיחים. הקירות והרצפה מכוסים כולם בשטיחים אדומים עם פסים צהובים אנכיים. שנראים קצת כמו שטיחים צהובים שמישהו מורח עליהם דם טרי בפסים כל הזמן. אני מרגיש את האוויר מחניק כשהיא עולה לפני בשקט. אני מסתכל על הקרסוליים הרזים שלה בסנדלי עור, ועל הקמטים הקטנים שיש לה בזווית הצוואר, ועל החצאית הזו, שאף פעם לא ממש היתה אופנתית, ולא מבין מה אני עושה כאן, אבל הולך אחריה בכל זאת.
ואנחנו עוצרים רגע להסתכל על הנוף המכוער של רמת גן, ונכנסים לחדר.
והיא מתפשטת בשתיקה ואני מסתכל על הגוף שלה, שנראה טוב יותר בלי בגדים מאשר עם. ואני מתחיל להכאיב לה. אני מקפל אותה לתוך עצמה והחוצה, עושה בה קשרים ומתיר אותם. מקפל ומיישר. מפרק ומרכיב. והיא רק גונחת בשקט, כמו חבל רטוב שנסחט ממים. ואני מחדיר לה איברים וחפצים והיא רק מחייכת וחם לי ומחניק.
ורק כשאני מוריד את המכנסיים היא מתחילה ללחוש "לא", אבל אני לא עוצר. והיא, כמו ממשיכה, כמו שעון מטוטלת, "לא לא לא לא לא לא" בשקט. ואני חודר אליה מלפנים ומאחור ולפה, במקביל. כמו רקמה. כמו חוט אפייה דרך נתח בשר, נכנס ויוצא וחודר וחוזר ונכנס ויוצא ונכנס. והיא ממשיכה עם ה"לא לא לא לא" שלה, בשקט בשקט, נדה בראשה מימין לשמאל. ואני גומר כל הזמן. עוד פעם ועוד פעם.
גומר וגומר וגומר. ממלא לה את הפה ומכסה לה את הפנים, וממלא לה את התחת והכוס, מכסה לה את החזה והשיער, ומציף את המיטה ומכתים את השטיח והחלונות ומפסיק. ונשכב על הגב ונרדם בחלום, וחולם על מקלחת. ומתעורר בחלום, בחדר נקי, עם קירות וסדינים לבנים, ומישהי שלא ראיתי שנים, קשורה למיטה, עם פה חסום ושיער סתור ומבט כועס. ואני חושב לעצמי, "נרדמתי ושכחתי אותה קשורה?".
ומתעורר שוב בחלום, עם ההיא עם השפיך, וגורר את שנינו למקלחת, ומשתין ומשתין ומשתין. ומתעורר.
באמת.
ומוצא את עצמי בחדר שלי, במיטה שלי. וקם והולך להשתין, באמת. ונזכר בחלום, ומאונן, בשלוש או ארבע לפנות בוקר, לבד ובשקט, בעמידה בשירותים, וגומר גמירה קטנה. רגילה. וחוזר לישון.
וקם בבוקר והולך לעבודה ולא מצליח להתנער מהגמירה ההיא, של החלום, ומהשטיחים עם פסי הדם, וההיא, עם הסנדלים והחצאית הישנה ההיא, שהרגישה מאוד אמיתית, אבל אף פעם לא היתה קיימת. ותוהה עם ההיא בחדר הלבן עדיין קשורה למיטה, כשאני ישן שם כמו חזיר לידה.
מוזר.