לפני 15 שנים. 5 בנובמבר 2009 בשעה 10:07
זו סתם שיחה תמימה, עד כמה ששיחות כאלו יכולות להיות תמימות, והיא מספרת לי שיש לה מין פנטזיה כזו, כבר שנים, שבה מזיינים אותה מאחורה על ארבע, על הריצפה, כשהיא חובשת לראשה את קסדת האופנוע האדומה שלה, ותוך כדי, מי שזה לא יהיה שמזיין אותה, דופק לה את הראש עם הקסדה ברצפה, שוב ושוב ושוב עד שהחשיבה שלה מתערפלת.
בפנטזיה הזו שלה היא מדמיינת איך היא מתעלפת מהחבטות החוזרות של הקסדה ברצפה, ואותו אחד שמזיין אותה מתעלם או לא שם לב, וממשיך לזיין את הגוף חסר ההכרה, הרופס, שלה עד שהוא מסיים והולך מבלי להגיש לה סיוע.
והדבר שהכי מחרמן אותה בכל הסיפור הזה, זו המחשבה שלה על להתעורר לבד, על ריצפה , מכוסה בזיעה קרה ויבשה וזרע, חבושה בקסדה אדומה.
ואני כל הזמן חושב לעצמי - "אבל בכלל אין לך אופנוע, ואין לך קסדה אדומה, או בכלל, וכל הבית שלך מכוסה בשטיחים".
