היא יושבת אצלי בבית ומסבירה לי איך זה צריך להיות.
"זה לא יכול להיות סתם ככה", היא אומרת, "אני צריכה להתכונן. להתלבש כמו שאני רוצה".
"כמו שאני רוצה, את מכוונת?" אני אומר לה.
"לא", היא עונה, "כמו שאני רוצה. כמו שמחרמן אותי. כמו שיש לי בפנטזיה בדמיון. אני צריכה להתלבש איך שנוח לי"
"OK" אני אומר, "מה עוד?"
"ואתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה" היא אומרת
"ברור. בשביל זה יש גבולות", אני אומר
"כן. אני לא אוהבת שמושכים לי בשיער. וגם בלי יריקות. ובלי שתן. וגם בלי קללות. ואל תכאיב לי יותר מדי. זה לא מדליק אותי. ובלי אנאלי. ובלי קשירות בפגישות הראשונות, עד שארגיש בטוחה. ובלי כיסויי עיניים", היא אומרת.
אני מסתכל עליה, קצת בהלם.
שתיקה.
שתיקה.
היא מסתכלת עלי
"קראת את הבלוג שלי, נכון?"
"בוודאי, בגלל זה אני כאן"
"אז את מבינה שבעצם מה שאת אומרת זה שאת רוצה משהו בצורה מסויימת, ואת רוצה אותו ממני, אבל את לא רוצה את מה שיש לי לתת, אלא רק את מה שאת רוצה לקבל. את רוצה אותי כחפץ. ככלי שרת לפנטזיה שלך, וזה לא עובד ככה איתי"
"זה לא ככה"
"אז איך זה?"
שתיקה.
שתיקה.
שתיקה.
אני תוהה מה לעשות איתה. האם לשחק את המשחק שלה, או לא. פעם היתה לי סבלנות לזה. היום פחות.
"רוצה לשתות משהו?" אני שואל, "מים? קפה? בירה?"
"בירה תתאים לי" היא עונה
אני קופץ למטבח וחוזר עם בקבוק בירה, כוס אחת, וקערה קטנה וריקה של אוכל לכלבים.
אני מניח את הקערה מולה ומוזג בירה לתוכה. מוזג לכוס שלי ונשען אחורה.
יש לה אימה בעיניים. משהו בין כעס על סף פיצוץ לעלבון נוראי.
"תשתי" אני אומר.
"לא ככה" היא אומרת.
"רצית בירה, קיבלת בירה. שתי!".
היא מתכופפת קדימה ונוגעת בקערה.
"עצרי" אני אומר, "בלי ידיים. ידיים מאחורי הגב".
קשה לדעת עם היא בולעת עלבון או כעס. אולי שניהם. אני שומע את הנשימות שלה מאיצות ומתקצרות. היא יורדת על הברכיים, על הרצפה, מחזיקה ידיים מאחורי הגב, וכמו כלבה קטנה, מתרבת לקערה ומלקקת בירה עם הלשון. פעם אחת. פעם שניה. ועוצרת.
"אני לא יכולה. לא ככה. לא אוהבת".
אני מכניס יד מתחת לחצאית שלה ובודק. רטובה לגמרי. היא משתנקת.
"אני חושב שאת טועה"
"אתה לא מבין"
"אני לא מנסה להבין. להיות איתי פירושו לקבל את הרצונות שלי, לא להכתיב לי את הפנטזיות שלך. את יכולה לדבר עליהן. אנחנו יכולים להסכים עליהן ביחד, אבל אני לא אקבל תכתיבים ככה"
"אני מבינה. זה לא ילך"
אני מוציא את היד שלי מבין הרגליים שלה, משתהה לשניה, תוהה אם לתת לה ללקק לי את האצבעות אבל מחליט לא. עזוב. יותר מדי כאב ראש.
"ההחלטה היא שלך" אני אומר לה, "לשחרר ולהישאר, או להסתגר וללכת".
היא עוצרת רגע. מסתכלת על הקערה. מסתכלת עלי. הנשימה שלה כל כך קצרה שזה נראה כאילו היא רועדת.
"אני אלך" היא אומרת, "זה גדול עלי. מפחיד מדי בשבילי"
"צר לי לשמוע" אני אומר.
אבל לא באמת צר לי.
לא באמת. אין לי סבלנות לזה. ואולי זה עדיף.
אולי היא צריכה מישהו שיבטל עצמו למענה כמו שהיא רוצה, ואולי אני צריך מישהי שלא תצטרך את הכרית עם הדובי שלה בשביל להרגיש בטוחה.
היא קמה ומיישרת את החצאית ובלי לומר עוד מילה לוקחת את הדברים שלה ויוצאת
לפני 13 שנים. 16 במאי 2011 בשעה 10:33
