אז אני מתעורר משנת קיץ, כמו איזה דוב הפוך שכזה, רעב וצמא, ומחטט בספר הטלפונים שלי אחרי המספר של ההיא שסגרתי איתה את עונת הציד הקודמת, והייתי רוצה לפתוח איתה את הנוכחית. אבל לכל הרוחות, כמה שזה קשה להתקשר למישהי אחרי חצי שנה מאז המפגש האחרון. חצי שנה בלי ציוץ. בלי קשר. בלי "שלום" או "מה נשמע". כמה שזה מטריד לנסות לרמוז, בלי להיות יותר מדי פתטי, שאני רוצה לקפוץ אליה קצת יותר מאוחר, ולפרק לה את הצורה, כמו בפעם שעברה, קצת לפני שהקיץ הגיע במלוא עוצמתו. הרי בסופו של דבר, היא הרי לא ישבה כל הקיץ וחיכתה ליד הטלפון (למרות שהאגו שלי היה שמח לגלות שכן).
טוווו.... טווווו
"הלו"
"שלום לך"
"אוההה" היא אומרת, "שלום לך"
"אני חושב שאת מתכוונת - שלום אדוני" אני אומר ומשתדל להשמע מחייך.
"אני חושבת שאתה מחמיא לעצמך יותר מדי"
"אני חושב שאת שוכחת עם מי את מדברת" אני אומר, "בסופו של דבר משלמים על הדברים האלה".
"בעיקרון לא הייתי מתנגדת, אבל אני לא חושבת שהאדון שלי ירשה לי" היא אומרת "ולא, אני לא מתכוונת לשאול אותו" היא מחדדת.
("סססססאמממק" אני אומר בלב) "כמה זמן כבר נמשכת השערוריה הזו?" אני שואל.
"כמעט חצי שנה" היא אומרת, "מה חשבת, שאני אשב ואחכה לך?".
("כן כן" אני אומר בלב). "שערוריה" אני אומר ונזהר לא להכנס לתחנונים, "אז מה חוץ מזה?"
"זה הרי לא באמת מעניין אותך" היא אומרת, "נכון?"
"לא" אני אומר, "לא באמת. דברי איתי כשתשתחררי".
"אולי" היא אומרת, בטון של שולטת, "ואולי לא".
("ססססאמממק" אני אומר שוב). "היי שלום, כלבה" אני אומר.
"ביי" היא אומרת.
אני מנתק, וחוזר לדפדף במספרי הטלפון.
סססאמממק הקיץ הזה.
לפני 17 שנים. 9 באוקטובר 2007 בשעה 13:13
