בלשון ציווי!

אנחנו יושבים בסלון ורואים סרט.
טוב נו, זה לא מדוייק.
היא יושבת זקוף, קשורה לכיסא. ידיים מאחורי הגב. ראש זקוף, מופנה כלפי מסך הטלוויזיה. אני עומד מאחוריה, דואג לסובב לה את הראש בחזרה לכיוון המסך, במשיכה זריזה בשיער, כשהיא מנסה לרגע להפנות מבט.
זה סרט קצר, לא יותר מעשרים דקות, מההתחלה ועד הסוף.
סרט ביתי, שבו היא הכוכבת. ואני משתתף ומצלם.

על המסך, בסרט, היא עירומה, באותה הדירה, קשורה לאותו הכיסא, אבל בתנוחה אחרת. היא לא יושבת אלא רוכנת קדימה. בסרט העיניים שלה מכוסות. בסרט רואים איך אדון נוסף שהבאתי מזיין אותה בתחת, בעמידה. בסרט רואים איך הפה שלה מתעוות מכאב. בסרט רואים איך אני מתחלף איתו, ואיך הוא, מסיר את הקונדום המלוכלך, מניח אותו על הראש שלה, ועובר קדימה, לזיין לה את הפה, והחדר מתמלא בשיקשוק הזה של פה רטוב על זין שנדחף פנימה בכוח, ברעשים האלה של ההשתנקויות והשיעול. בצלילים של המכות שהתחת שלה מקבל. באנחות הכאב. בשאיפות האוויר המהירות.

"אני לא יכולה להסתכל על זה" היא אומרת.
"למה" אני שואל
"קשה לי עם זה. עם זה שזו אני"
"אבל זה מה שאת. זה מה שרצית. להיות חור. להיות גוש בשר".
"זה לא כיף לי"
"תמשיכי להסתכל".

בסרט האדון השני גומר לה על הפנים ובפה. בסרט אני גומר בתוך הקונדום, בתוך התחת שלה.
בסרט אני משחרר אותה מהכיסא, ומוביל אותה מהצוואר, בעיניים מכוסות, לחדר האמבטיה.
בסרט היא יורדת על הברכיים במקלחת.

בסלון היא מתנשפת.
"אני לא מאמינה שזו אני".
"תסתמי. לא קיבלת אישור לדבר".
"כן אדוני"
"תסתכלי טוב, את אהבת את הקטע הזה".
"כן אדוני".

בסרט האדון השני ואני משתינים עליה במקלחת. שני זרמים חמים של שתן פוגעים לה בחזה ובפנים. מרטיבים לה את הרגליים ואת השיער. נכנסים לה לאוזניים. בסרט אני מקרב את הזין שלי לפה שלה ומורה לה ללקק את הטיפה האחרונה ולבלוע אותה. האדון השני עושה את אותו הדבר.
בסרט אני שואל אותה איך היא מרגישה. היא אומרת "כמו זונה", ומחייכת חיוך רחב מתחת לכיסוי העיניים.
הסרט נגמר.

בסלון היא רועדת על הכיסא.
"אני לא מאמינה שעשיתי את כל זה"
"איך התחושה?"
"טובה ולא טובה. מרגשת ומבזה"

אני משחרר אותה מהכיסא אבל היא ממשיכה לשבת.
"אפשר סיגריה?" היא שואלת.
"לא" אני אומר.
אני מדליק סיגריה לעצמי ונותן לה שאכטה אחת. היא יונקת עשן, עמוק עמוק פנימה, ולרגע נראה כאילו היא נרדמת בסוף השאיפה. ואז משחררת החוצה את העשן, כאילו הוא שוקל טון. הגוף שלה נרפה על הכיסא.

"זה מרגיש לי כאילו לא הייתי שם. כאילו הכל זיכרון עמום. כאילו הייתי שיכורה. אבל בראש אני יודעת שהייתי שם. שזה היה לפני כמה ימים, אבל אני לא מצליחה להתחבר לזה"
"זה קורה לפעמים. לא תמיד קל לנו לראות את עצמנו במקומות האלה. להודות שאנחנו כאלה. איך את מתמודדת עם זה" אני שואל.
"לא טוב" היא אומרת "אני מרגישה לא במקום. לא בטוחה. מאוכזבת מרוב ריגוש".
אני מוציא את הדיסק ונותן לה.
"זה העותק היחיד. תעשי איתו מה שאת רוצה". כמה דקות אח"כ אני כבר בחוץ בדרך הביתה.

שלושה ימים אח"כ היא שולחת לי מייל, עם תמונות שהיא גזרה מהוידאו.
"אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה" זה המשפט היחיד.
מבלי לבדוק איתה אני מתאם שוב פגישה, עם האדון הנוסף, הפעם, אצלו בסטודיו, ולא בדירה הבטוחה שלה.
הגיע הזמן להעלות קצת את הרף.