היא רוצה עוד כאב, ואני, אין לי רצון או כוונה לתת לה אותו. יש נקודה שבה המשחק המהנה הופך בעיני למגונה, ואני לא מתכוון לעבור את הקו הזה, אבל היא בשלה. מתעקשת.
"יותר חזק" היא אומרת, "יותר חזק".
ואני עומד שם עם הקיין ביד, מביט בתחת שלה, אדום וחבול. מביט בנקודות הדם הקטנות שמופיעות עליו. מביט בסימנים הישנים של הצלפות אחרות של אדונים אחרים. ובחוסר חשק אני מוריד לה עוד מכה אחת, חלשה.
והיא מתחילה לכעוס. לאבד שליטה, כמו איזו נרקומנית בקריז.
היא מתחילה להתפרץ. כמעט לבכות, על זה שהיא צריכה עוד. שזה לא מספיק. שהיא צריכה יותר חזק, בשביל להרגיש. בשביל להעלם. היא צריכה יותר מהר. יותר כואב.
וזה לא עוזר כשאני חוזר ואומר לה שכאב זה לא העניין שלי, ומזכיר שגם אמרתי לה את זה מראש.
אני לא איש של כאב. זה לא מעניין אותי.
אבל היא מתעקשת, וכשהיא מבינה שזה לא הולך לבוא ממני, היא מתחילה לקלל אותי. היא קוראת לי אפס, ומתחזה ונקבה ועוד. ואני משתדל לא להתפרץ ולא להתעצבן. ואני מתיישב על הכיסא בצד ומדליק סיגריה בשביל להרגע, אבל אז היא קופצת וחוטפת אותה מהיד שלי, ולוקחת שאיפה עמוקה עמוקה. מלהיטה באדום בוהק את הקצה הבוער, ואז בלי אזהרה מכבה אותה על עצמה. נועצת את הקצה הבוער בירך הפנימית שלה, ממש למעלה, ליד הכוס, בנקודה שרק כואב לי מלחשוב עד כמה זה כואב שם.
ותוך כדי זה העיניים שלה מתגלגלות למעלה, חצי עצומות. והגוף שלה נשמט. ויש ריח של אפר ועור שרוף באוויר. ואני, בהלם, כמו מתוך חלום, שם עלי חולצה ומעיל, ולוקח את הדברים שלי, ואומר לה שהיא מטורפת. ויוצא בטריקת דלת.
ורק בחוץ, באוויר הקר, במרחק של כמה מאות מטרים מהדירה, אני מרשה לעצמי להדליק עוד סיגריה. אבל יש לה ריח של בשר שרוף. לכל הרוחות.
לפני 16 שנים. 17 בינואר 2008 בשעה 10:07
