בלשון ציווי!

ובסופו של דבר יש ימים כמו היום. ימים בהם אני מרגיש את מפלס האנרגיה שלי צונח. יודע שזה יגיע ככל שעוברות השעות. יורד. יורד. יורד.
ובסוף היום אכנס הביתה, ואתיישב על הספה ואחכה. אחכה למגע. אחכה לידיים. אחכה לשפתיים. לתחושה החמה רטובה הזאת. להתמסרות של הגוף דרך הפה. לתנועה הזאת למעלה ולמטה. ללשון שמחפשת איך להנעים. לרכות של הפה. לתחושת הגמירה. לרעד הזה בבטן. לכיווץ השרירים. לשקט ולשיכחה שבאים עם זה.
ואז אשלח אותך הביתה. בלי מילה. כי זה כל מה שאהיה מסוגל. לגמור ולשתוק.

להיום, לעכשיו, כל מה שאני צריך זה לשקוע, להתנתק ממה שמטריד, מהעבודה, מהלחצים, מהעייפות.
לשקוע בתחושה, להרפות.
לתת לך לעשות את שלך.

ואולי לא.
אולי תוך כדי זה יבוא, ותרגישי את היד שלי מתהדקת לך על שיערות העורף. אולי האנרגיה תגיע עם הזמן. עם התחושה.
ואולי לא.
ואולי כן.
מי יודע.