פתאומית לעד

את ילד שנשאר פגוע, נרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים.

_{* צרויה שלו}

כשאת בלתי מושגת

_{* לא הגיע הזמן שתזכרי את זה כבר?!}

שקרים שקטים בתוך ליבנו ישנים... 

אין לי בעיה עם דברים שלא נאמרים, מוסתרים,שמורים בסוד או סתם לא מסופרים, אבל אם יש משהו שסודק את קירות חדרי הלב שלי.. אלו שקרים. 

מסתבר שסדקים זה כואב.. 

זה מה שאמרת לי בפעם ההיא שבה התעקשת לטעום אותי למרות שהזהרתי אותך, אמרתי לך שאולי עדיף שלא כי אני ממכרת.

זה היה לפני המון שנים, סתם אמרתי, לא באמת חשבתי שאני ממכרת, זו רק היתה השתעשעות שכזו של נערה שובבה וטיזרית במילים, שרצתה להבעיר אותך, להצית בך אש שתגרום לך לרצות יותר ויותר את מה שאתה כל כך מבקש. באמת שלא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום.

היום אתה כבר מכור, אתה וכל מי שלא שמע לאזהרות שלי וחמד לעצמו לק על הדרך. תרשו לי לעוף על עצמי כי ממילא זה מה שאעשה גם אם תפסיקו לקרוא אותי כאן ועכשיו, לא מתכוונת להתנצל אפילו לרגע, רק להזהיר כי מדובר בהתמכרות קשה שאין באמת גמילה ממנה. זה לא המגע בגוף שלי, זה לא המבט בעיניים שלי, זו לא התעוזה שלפעמים נעדרת ממני, ולא סף הכאב שגורם לי רק לרצות להיות מחובקת ועטופה היטב. זה הטירוף שלי שחודר לתאי המוח האפלים ביותר שלך, שולף משם תיקיות תיקיות, מפזר ואוסף אותן מחדש ושולףבכל הזדמנות את זו שתפתיע אותך בלי שתארת לעצמך שהגעתי עמוק כל כך בחיטוט הרנטגני שדרכו פסעתי את עצמי לתוכך.

אבל זה מעייף אותי כשאני נזכרת בהשלכות, בכל ההטרדות, ההצקות, הנסיונות הבלתי פוסקים של כל מי שטעמו אי פעם אפילו מרחוק, אפילו בדמיון, אפילו בצחוק. מכל מי שעבר קרוב מספיק כדי להתמסטל רק מהריח ולהעיז לבקש רק עוד שניה של הסנפה, רק עוד ליקוק אחד ודי.

עברו מאז המון שנים ואני כל כך נזהרת, לא נותנת לאף אחד להתקרב. לאף אחד.. כמעט. 

עוד לא נולד השוט שהצליח לעורר בי התרגשות זהה להצלפת חגורה שנשלפת ברגע האמת מהמכנסיים שלך. 

אם היית יוצא לרגע מדעתך לדעתי,

היית כל כך גאה בי עכשיו. 

להתבונן לתוכי עמוק בעיניים..

לא חייב לדעת עלי אפילו חצי דבר מראש, לא חייב להכיר אותי מפעם או מאתמול, ולא חייב לדעת מה עבר עלי, מה אני אוהבת ומה אני שונאת, ממה אני חוששת וממה אני מתרגשת, כואבת או על מה אני חולמת.

מי שיעז להתבונן עמוק ולא יזיז את המבט כשהעיניים שלו יפגשו בשלי, יוכל לדעת עלי הכל. 

* מגיל 8 ועד היום,  אפאחד לא הצליח להכניע אותי במשחק הורדת עיניים.

רק אנשים חסרי מוח יכולים להתייחס למונח "לזיין את המוח" כשלילי.

"מי שלא ידע לזיין לי את המוח לעולם לא יצליח לחדור אלי באמת"

 _{✨ אמאזונה ✨}

בכל תנועה

בכל מילה נכתבת

בכל שורה נמחקת

בתוך כל האפור וכל התכלת

בתוך כל הטָפֵל והתּוֹחֶלֶת

בין האסור והמותר

בין הקשור והמשוחרר

בכל נשימה שאני לוקחת

בכל מחשבה שאני שוכחת

אוֹתְךָ

אותו ואותו ואותו ואוֹתְךָ!

הכל אני רואה,

ממש כמו אותי אל מול מראה גדולה.

לפעמים קצת נבוכה 

בגללו ובגללו ובגללו ובגללך

ולא החלטתי אם בגלל שזה קצת מוזר או סתם משעשע

לראות אתכם ברור ושקוף כל כך 

בתוך ההתפתלות המתאווה

בין הכמיהה לתשומת הלב

עד לערגה למעט חיבה

לראות אתכם עושים הכל 

כדי לזכות בתשומת הלב שלה

ושלה ושלה ושלה ושלה

כשהיא לא שם בכלל,

כי היא כל כך בשלה.