|
|
|
כולם בחופש
יוצאים
מטיילים
ממלאים כל פינה נסתרת ביער ובמדבר
מאתגרים אך היצירתיות שלי עכשיו כשהתחלתי לחבב סשנים במקומות מיוערים
ולו רק בגלל הידיעה שעלולים לראות ולשמוע אותה...
עכשיו האתגר פשוט גדול יותר
שני גברים כסופי שיער, מכובדים בחליפותיהם ועניבותיהם ישבו זה לצד זה בחדר ההמתנה בוילה הפרטית בהתנחלות הקטנה במדבר יהודה.
אנשי כח, שררה.
מנהיגים, מורמים מעם.
בעלי עבר ביטחוני, ביטחון עצמי, ויוהרה, לא מעט יוהרה.
שניהם שייכים למחנה "הנכון" בעלי רזומה מפואר ומבט רציני בעיניים.
יושבים בחדר ההמתנה ומזיעים בחליפותיהם בחום הסתיו המחניק השורר שם, מביטים, נואשים במזגן הכבוי שעל הקיר.
יריבים עזים, בוטחים. לא מחליפים מילה זה עם זה.
מזיעים לאור הפלורסנט המהבהב.
מודים בתפילה חרישית על אנשי הביטחון המיומנים המוודאים כי מצלמות התקשורת נותרות מחוץ לחצר הבית ברחוב.
כאשר הדלת נפתחת הם נכנסים בזה אחר זה אל הסלון המפואר.
אל האדון המזוקן, נשוא הפנים הממתין להם בסלון ביתו, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה דרכה מבצבצות שערות החזה השחורות והכרס הבולטת אשר טפחה עם השנים.
ישוב על כורסתו המפוארת, הוא מניד להם בראשו, מניח את הסיגר העבה אותו הוא מעשן במאפרה ומניח את שתי ידיו הפתוחות על מסעדי הכורסה ממתין לאתנן שיוגש.
בלא מילים הם נעמדים משני צדדיו, פותחים את החגורות ומשלשלים לקרסולים את מכנסי החליפה והתחתונים.
מניחים את שק האשכים הכבד בידיו הפתוחות של אדון הבית.
והוא בתורו חופן את שתי ידיו בחוזקה. גורם להם להתכווץ, לפרפר.
ואומר במבטא הרוסי הכבד המאפיין אותו - "להשתעל בבקשה".
ההוכחה האמיתית להצבעה בבחירות חשאיות...
מה תעשה איתי? היא שואלת
השאלה גוררת מחשבה.
המחשבה תמיד שולחת אותי למחוזות הדמיון
לתכנון, לפנטזיה ובסוף גם להגשמה
לפעמים יוצאת מזה גם כתיבה, לפני או אחרי כאן לבלוג
אבל הפעם התחשק לי להוציא את המחשבות שלי בדרך אחרת
הסדר נכון וטוב, אבל לא מחייב
חוץ מהאחרונה :)
יושב ועובד על המיטה בחדר זר
מנסה להתרכז בכתיבה של מסמך מורכב בלפטופ שהבאתי איתי
מרגיש רגוע ומרוכז למרות שבדרך כלל זו לא סביבת העבודה הטבעית שלי
ידעתי מראש שיהיה לי הרבה זמן להעביר עם עצמי ואין שום סיבה שלא לנצל את השקט לביצוע של מטלות שכבר מזמן היו אמורות להסתיים
החדר ריק, שקט, סביבת עבודה אידיאלית
אני יושב לבדי על המיטה הרכה
על הרצפה, לרגלי, מונחת מזוודת העור הגדולה שהבאתי איתי
אני מחייך כשאני נזכר בדרך שבה העיניים שלה נפערו בחוסר אמון כשנכנסתי איתה לחדר
את הסירוב הראשוני שלה להתקפל ולהיכנס לתוכה, מקופלת בתנוחה עוברית, צפופה, לפני שהריצרץ העבה סגר אותה בפנים
שעה עוברת, מדי פעם עולים קולות גניחה מהמזוודה, נשימות כבדות
בהתחלה היו התפתלויות שנראו בבירור דרך העור הקשיח, עד שהגיעה ההשלמה, ההבנה שהיא שם עד שתצא
הגניחות שוברות את הריכוז שלי, מוציאות אותי מהעבודה שהבאתי איתי
מעלות בי צורך בכוס קפה חם, טוב, מבית הקפה השכונתי שנמצא ממש מעבר לפינה
שקט, אני אומר
אנחנו יוצאים לטיול
מרגיש את הטלטלה שלה כשהמזוודה מורמת משכיבה על הצד לעמידה
תוהה אם עכשיו היא מבינה את ההתעקשות שלי על כיוון הרגליים שלה עוד בהתחלה
אני מדמיין את העיניים הנפערות שלה בפנים, את המחשבות שרצות לה בראש
כשאני מגלגל את המזוודה החוצה, לרחוב
יודע שאף אחד מההולכים והשבים לא מסוגל אפילו לדמיין את תוכן המזוודה המתגלגלת לידי
את האישה היפה ששוכבת ערומה ומקופלת בתוכה
מגשימה פנטזיה ותיקה שלה ושלי
150 מטר מפרידים בין החדר לבית הקפה, אני הולך לאט, דואג לחמוק מהסדקים במדרכה
מזמין קפה חם, טוב
מוסיף גם קינמון
וחוזר חזרה
יודע שעבורה כל רגע כזה נמשך נצח, ארוך
כשהדלת ננעלת שוב מאחורי, בבטחת החדר
אני משכיב את המזוודה שוב על צידה וחוזר לעבוד
שומע את נשימת הרווחה הברורה שלה
יודע שהיא מרחפת בתוך העולם הפרטי שלה, בתוך החשיכה הצפופה שבה היא נמצאת
מתיישב בסיפוק שוב על המיטה, לוגם מהקפה החם וחוזר לעבוד עם חיוך
מזמן לא הייתי מרוכז כל כך
כששעה עבודה במשרד נחשבת הפסקה באמצע יום עמוס בנסיעות ודאגה
אתה יודע שה-1.9 הגיע
חג חזל"ש שמח לכולם :)
עור ישבן לבן, רך ועדין
מאדים לאיטו
משנה את צבעו
כל מכה שניחתת עליו מצלצלת
מקפיצה
היד שמעליו מעקצצת, פורקת עליו מתחים שהצטברו
עולה ויורדת, מהר או לאט, חזק, תמיד חזק
גורמת לגוף שמתחתיה להתפתל
לפה לזעוק
למיצי התאווה לנטוף בין רגליה
היא שוכבת על ברכי, רגליה לימין והראש לשמאל
לכן היום עכוז ימין הוא זה שפוגש את כף ידי, מאדים, מצטמרר, מתחמם
ואחרי כל מכה, או שתיים או שלוש
מגיע הזמן ללטף
את עכוז שמאל הקרוב אלי, שנותר לבן וקריר
ליטוף בשמאל וספנק בימין
הסימנים הברורים שנותרים, קווי המתאר של האצבעות
יבטיחו שתרגישי אותי איתך, גם בימים הבאים
היא לא מאמינה שהיא עושה את זה
חצי יום חופש
נסיעה של שעה ברכב, ברכבת רק כדי להגיע
ובשביל מה?
למה להגיע כדי להצטרף ליום בעיר רחוקה שכולל בין היתר פגישה שלי שבה לא יהיה לה חלק? זמן ריק שבו תאלץ להמתין לי, לבדה.
בשביל מה?
אבל היא מתגעגעת, ורוצה. ויודעת שגם אני.
יש חיוך כשאנחנו נפגשים, נשיקה לוהטת, וגוף שנצמד לגוף, מדגיש את הלהט שתוחזק כל הזמן הזה בגעגועים, ושכל העולם יסתכל.
נכנסים אלי לאוטו ומתחילים לנסוע, בהתחלה בתוך העיר, סביבנו מכוניות, רמזורים, אנשים שחוצים במעברי חציה
ויד ימין שלי שמטיילת על הגוף שלה, מלטפת, חופנת, מסיטה בגדים. בזמן שיד שמאל מתרכזת בנהיגה
היא לא יודעת איפה לשים את עצמה, כל כולה אש ותשוקה, הרטיבות גואה, אבל איתה גם החרדה, מה אם יראו? הרי העולם נוסע והולך מסביב
אבל זה הרכב שלי. והוא עולה על הכביש המהיר בכיוון העליה לעיר שעל ההר
והיא, היא גם שלי, כל כולה
עכשיו כבר אין מי שיסתכל פנימה בזמן שהרכב עוצר, אולי חוץ מהנוסעים ההמומים באוטובוס שאולי יזדמן
והיד שלי צוללת לתוך התחתונים שלה, לרטיבות
תורידי אני אומר
והיא, מאדימה, לא רוצה
זו הייתה בחירה שלך להגיע במכנסיים, אני מוסיף בחיוך 😄 ידעת שאני מעדיף שמלות...
כשהביגוד המיותר יורד, היא אדומה כולה, ויד ימין שלי מתמקמת בנוחות
האצבעות חודרות לתוכה, שואבות רטיבות, מעסות, מפמפמות ומתמקמות על הדגדגן, זזות בתנועות מעגליות
היא חיכתה כל כך הרבה, ציפתה, התגעגעה
ועכשיו היא כאן לצידי
מתפתלת, רוצה לעצום עיניים
רוצה בו זמנים גם להסתכל סביב, לוודא שאיש לא מסתכל מהרכבים החולפים
והדרך, ארוכה, יש קצת פחות משעה של נסיעה
שעה שבה יד ימין תעבור שוב, ושוב בין מעמקיה והדגדגן הרגיש
תדלג מדי פעם גבוה יותר, כדי להעביר את הטעם שלה אל הפה שלה
להרגיש את המציצה על האצבעות, זו שמונעת מהצורך האדיר שנבנה בה
ועם הרטיבות החדשה, האצבעות יחזרו למטה, למקומן
היא מעולם לא האמינה שתאפשר שיגעו בך כך
בפומבי, כשאין שום דבר שמפריד בינה ובין העולם שסביב פרט למהירות וחלונות הרכב השקופים
הנוף מתחלף בין הרים, יערות, מחלפים ופתאום העיר מציגה את עצמה
כשמגיעים היא בוערת, מתפתלת, לא יודעת כבר מי היא או איפה היא
מרוכזת כולה ברצפי התחושות שרצות לאורך גופה
הרכב מחליק לו לתוך החניה הפרטית של הדירה שמצפה לנו
יש שעתיים לפני הפגישה, זמן שצריך לנצל
יהיה לה קצת זמן להסדיר נשימה כשאני אנסה לשים על עצמי לחצי שעה את המראה של איש העסקים המכובד, להיפגש ולסגור עסקה
ואחריה, יש לנו נסיעה ארוכה חזרה...
https://xhamster.com/videos/getting-fingered-in-the-car-6440440
יולי, חם בחוץ.
המדרכות מהבילות.
הלחות חוגגת.
על האספלט אפשר לטגן חביתה ובמקביל, באכזריות בלתי נתפסת, המדוזות מגרשות את כולם מהים.
אני נוסע לאיטי בשכונת המגורים השקטה בשעת צהריים מוקדמת.
אין בחוץ נפש חיה.
הילדים נשלחו כולם לקייטנות על ידי הורים מבועתים, שלא מבינים איך שוב הגיע הזמן הזה בשנה.
המבוגרים ספונים במזגנים, רובם בעבודה בשעה כזו.
אבל ר' בבית, עירומה על מיטתה הרחבה, מנצלת את שעות החופש הבודדות ביום במשחק עם עצמה.
מעבירה את הדמיון והמחשבות לנקודות הרגישות בגופה עם אצבעותיה, חודרת עם אצבע, שתיים ושלוש.
היא עסוקה בעצמה, בתחושות שלה, בתסכול שלה.
עוצמת עיניים ומדמיינת את המצבים בהם הייתה רוצה להיות לו רק יכלה.
מצבים עליהם עד היום יכלה רק לחלום.
שקועה בעצמה, גונחת ומתפתלת.
אני יודע בדיוק באיזה מצב היא נמצאת, ולו רק מעצם הידיעה שאגיע אליה היום בשעה לא מוגדרת של צהריים.
אני עוצר לרגע ליד הדלת, מסדיר את הנשימה ופותח אותה לאט, בשקט.
נכנס לביתה בצעדים שקטים ומביט סביבי, רואה איך כל רהיט בו צועק את נוכחותה.
פוסע לאט בין החדרים הלא מוכרים, מחפש, בשקט.
כשאני מוצא, נשען לאיטי על משקוף חדר השינה שלה ומסתכל פנימה.
מתענג על המחזה, על עיניה העצומות, ידיה הנעות במעגלים, על גופה המתפתל, המייחל.
היא משחקת עם עצמה כבר ימים, נוגעת בבית, בעבודה, במכונית.
רק לגמור אסור לה, בלעדי.
זה לא מצב שהיא רגילה אליו, קשה לה.
וההשפעה על הגוף שלה כבר ניכרת, ברורה בכל תנועות הגוף.
אני רואה איך גופה מתפתל כשהאורגזמה מתקרבת.
איך הגב שלה מתקמר, איך הראש שלה זרוק מעבר לקצה המזרן ופיה פעור בגניחה אילמת.
שואפת אוויר בניסיון להכיל את התחושות המשתוללות בגופה רגע לפני שתאלץ את עצמה לעצור, שוב.
לחכות לי.
היא לא מודעת לעצמה, לסביבתה.
לא שומעת את הרחש העדין של הרוכסן שלי כשהוא נפתח.
לא שומעת את צעדי השקטים, המתקרבים.
בתחושה של סיפוק אני טומן את עצמי בפיה הפעור.
גורם לה לפקוח עיניים נדהמות, רגע לפני ששפתיה מתהדקות עלי בהבנה.
אני נשען קדימה, נועץ את עצמי עמוק לתוכה, מרגיש אותה משתנקת סביבי ונשאר שם, בלחות החמימה העמוקה.
לוקח את ידיה בידי, מרחיק את אצבעותיה מהדגדגן הנפוח ומניח אותן עלי לחיבוק, כל גופה מתפתל, מייחום ומרצון לאוויר.
אוחז בשדיה המלאים בידי כנקודת משען ומתחיל לנוע.
היום שלנו רק מתחיל...
יום שבת, חם בחוץ, הלחות חוגגת
ואני בחוץ, חותך, גוזם, סוחב.
הרי למי יש זמן לדברים האלה באמצע השבוע?
בינתיים השכנה ה"דתיה" שרואה מהחלון מה שקורה אצלי בחצר מגיעה עם צלחת ובה פרוסות של אבטיח צונן
מתיישבת בנונשלנטיות במרפסת ומסתכלת
לא קשה לך?
ואו כמה חם...
איך אתה מצליח להרים את כל זה?
את החיוך על הפנים שלה לא קשה לפספס, גם לא את העובדה שאין לה כוונה ללכת בזמן הקרוב.
