לפני 6 חודשים. 13 במאי 2024 בשעה 13:17
יש רמות שונות של אקסטרים בבדסם, של היכולת לגעת עמוק בנשלטת, לקחת ממנה, להשפיל, להותיר בה סימנים
אחת מנקודות הקיצון שצצות ועולות מדי פעם, במיוחד אצל שולטים חסרי מצפון או בפורנו שמנסה ללכת לקיצון זה גילוח של הראש של הנשלטת
לקחת ממנה את השיער שלה, על כל מה שהוא מסמל עבורה, את כל מה שהוא היה עבורה מיום שזכרה את עצמה. לתת לכל מי שרואה אותה בבית, ברחוב, בעבודה לדעת שהיא אחרת, שונה.
להותיר בה סימן שאי אפשר לפספס ולשנות את ההוויה שלה, מהיסוד.
אני מצד שני גילחתי את הראש שלי בפעם האחרונה לפני 20 שנים. אז בתור צוער טיפש ומתלהב בבה"ד 1 הלכתי לקצב המקומי, רנ"ג מיתולוגי בפני עצמו, ואמרתי לו, תגזור. הוא שאל כמה ואני אמרתי לו הכל. אז עלה לו חיוך מרושע על הפנים, כזה של מי שבאמת נהנה להתעלל באחרים או כזה של ג'יני מרושע שהבין שהמשאלה שביקשו ממנו משאירה קצוות פתוחים יצירתיים ולא צפויים. אז הוא לקח מכונה, שם על 0 והוריד פס, בדיוק באמצע הראש.
אחר כך הייתה לו את החוצפה לשים מולי ראי ולשאול אם לזה התכוונתי, ולי לא הייתה ברירה אלא להנהן ולתת לו להמשיך, להוריד כל פיסת שיער ואז לעשות השלמות עם התער, כי הוא אמר שצריך. אחר כך המפקץ שלי טען שלגלח את הראש זה סימן של המרדה שלא יאה לצוער ואני אמרתי לו שזה בכלל לא אני, זה הקצב. אני רק הלכתי להסתפר כי הייתי צריך.
הייתי אז בשיא כושר, אחרי שסיימתי בין המקומות הראשונים באליפות צהל בכושר קרבי. ואיכשהו, דווקא אהבתי את התוצאה כשהסתכלתי בראי, שרק השתפרה בזכות התקף הלב של המפקץ (ושל אמא כשחזרתי הביתה).
עבר הרבה זמן מאז, הכושר לא אותו דבר, כי לך תרוץ 10 קילומטר בפחות מחצי שעה בגילי המתקדם ותסיים בספרינט כי זה היה בקושי חימום, גם לא המשקל שהתווסף על הדרך אחרי שקרעתי רצועה בקרסול ונאלצתי להפסיק לרוץ 80 קילומטר בשבוע. אבל לאורך כל הזמן תמיד אמרתי לעצמי שאם אצליח באמת לקחת את עצמי בידיים, להקפיד על אימונים ועל תזונה ולחזור חזרה לאותו משקל, לרדת מ-85 קילו, אני מגלח את הראש. התערבות ביני לבין עצמי.
בשנים האחרונות זה היה לא פשוט, כשהקפדתי, באמת, היו לזה תוצאות לא רעות, קילוגרמים שנפלו ממני, האימונים הסיזיפיים עם האדון האכזר שהובילו לתוצאות לאורך השנים והחליפו את הריצה למרחקים באימוני כוח. אבל כמובן שברגע שהפסקתי להקפיד על תזונה הגלגל הסתובב לאחור והמשקל שירד גם עלה. נכון, מסת השריר שם, ובטח שעם 3 אימונים כבדים בשבוע היא משמעותית והיי עוד רגע אני כבר מרים 200 קילו מהרצפה וזה מספק כמעט כמו לרוץ מרתון, אבל התזונה והמשקל זה סיפור אחר.
אז הפעם החלטתי שדי, אני אכתוב, אני אוציא, אני אקפיד ואולי גם אצליח להתמיד.
ואולי, רק אולי אני ארגיש ראוי מספיק בעוד כמה וכמה חודשים חודשים כדי לשבת מחייך על הכיסא של הספר מול הראי הגדול ולהגיד לו לגלח, הכל.
