לא סתם

חודש קדימה, חודש ודי, זה מה שנשאר לה

חודש של עבודה קשה, של לחץ, של חריש עמוק

חודש שבו כל דקה פנויה שלה צריכה להיות מוקדשת למטרה אחת - לעבור

חודש שבו היא לא רק יכולה אלא גם ממש צריכה להיות הכי חכמה וחדה שלה, הכי ממוקדת

להביא את האינטלקט שלה לשיא ולשלב אותו עם שינון אינסופי

בעוד חודש היא תעבור, כי הקליימקס של כל אלה יכול להגיע במקרה של משהי כל כך חכמה רק בצורה אחת

למרות הלחץ, למרות החרדה, למרות הייאוש מהכמות הבלתי נתפסת של החומר שהיא צריכה לשנן

בעוד חודש היא תעבור, ובגדול

וזה יהיה בדיוק הזמן לתת את הקונטרה הכי חזקה שאפשר למצב שבו מצאה את עצמה בחודשים האחרונים

לתת פוקוס חזק כל כך עבורה על רגש, על שירות, על התמסרות

לקחת את האישה החכמה כל כך שהיא, האינטיליגנטית והחדה שהיא ולתת לה פשוט להיות

בלי לחשוב, בלי להחליט

בלי לקבל החלטות

רק להרגיש

בזמן האחרון השולט האכזר החליט לאתגר

להקל

פתאום מדחיקה הולכת ומתגברת להרים משקל כבד כמה שאפשר

יותר ויותר בכל אימון

הוא משנה את התכנית, רק לקצת

מאפשר להוריד משקל

DeLoad הוא קורא לזה

משהו בסגנון של לתת לגוף להתאושש, בלי לאבד יכולת

אבל, שום דבר לא בא בחינם

תמורת שבועיים כאלה הוא ירצה עוד רגע שיאים

לעבור משגרה של סטים וחזרות לניסיון לאתגר את גבול היכולת

למצוא את אותו משקל מאיים, חמקמק שאותו אפשר להרים פעם אחת ודי

תחושה אדירה של סיפוק עבור ההצלחה

ומולה תחושה אדירה של איום, בטח כשאני מבין שאותו שיא שווה בערך ל150-170% ממסת הגוף שלי, תלוי בתרגיל

והוא בכלל רוצה שאכוון ל-200% רק כי לפי תפיסת העולם המעוותת שלו אני יכול

אבל, צריך לקחת אוויר, עמוק וטוב

ולזכור בדיוק בשביל איזו יכולת אני עושה את כל העבודה הקשה הזו

יש ויכוח גדול בקהילה של רוכבי אופני השטח

כמה זמן אחר הגשם כדאי לחכות כדי לצאת לרכב ביער בלי לשקוע ביותר מדי בוץ

זו העונה הכי יפה בחוץ מצד אחד

ומצד שני, לגלות באמצע רכיבה ששקעת לתוך שלולית טובענית זה לא כל כך נחמד ומסיבה לא ברורה גם די מטונף

בסופש הקרוב אני אחזור ליער, למרות הגשם ששוטף עכשיו בחוץ

אהנה לרכב בנוף הירוק

להסתכל מסביב, בעצים, בפריחה, במטיילים שגודשים את היער בשבת

תוך ניסיון לא לאבד ריכוז בכל פעם שאעבור ליד עוד נקודה נסתרת שבה נהניתי מסשן באוויר הפתוח בעונה חמה יותר

כששמש הצהריים החמה הבריחה את המטיילים המציצנים הפוטנציאליים להתחבא במחסה הממוזג הקרוב

לא מעלים על דעתם איזה צלילים ומחזות היו יכולים לראות ביער בצהרי יום חם

כל עונה והחוויות שלה :)

כלומר כן, ברור, קבעו בשנה יום האישה (באופן מנקר עיניים לעומת חוסר הקיום של יום הגבר)

וזה חשוב, כי כן, שוויון ופמיניזם ומתן דגש לחצי המעניין באמת באוכלוסיה. כל אלה חשובים, מאוד אפילו.

אבל איכשהו עצם הקיום של היום הזה מחפיץ במקום להעצים, בעיני לפחות.

זה לא יום שמעודד שיח על שוויון, אפליה מגדרית, ליברליזם או פמיניזם רדיקלי (פשוט יתר הסוגים של פמיניזם לא מעניינים באותה רמה)

זה גם לא יום שמצליח באמת ליצור שינוי או מודעות חברתית.

הוא פשוט מתדרדר לעוד יום של קיטש, כזה שמתמצה ברוב המקרים בדייט טקסי או צורך לעודד את תרבות הצריכה בקניה של מתנה.

בעיני, דווקא השיח כאן, בכל יום רגיל, בבלוגים, בפורומים. תורם הרבה יותר למטרה של היום הזה.

* אין באמור לעיל כדי להצביע על עמדה השוללת החפצה של נשים על ידי הכותב, בתנאי שהיא מושקעת דיה

בואי נצא לסיבוב במרכז העיר

נשב בבתי קפה, נלך במדרחוב

את בשמלה קיצית, חושפנית, מגרה. בלי שום דבר מתחת

ועקבים גבוהים, מהסוג שנוקש כשאת הולכת וגורם לך להשען עלי כדי לא ליפול

נלך לאט

כדי שתצליחי לפסוע עם הפלאג שנעוץ בך מאחור, מגרה, מציק, מרחיב אותך עבורי

נלך לאט

כדי שתצליחי לנשום עם הבד שממלא את פיך סכור במסקינטייפ שקוף ומוסתר כל כך יפה בזכות המסיכה שמכסה את פניך

נשב בבית קפה, הומה אדם

אני אזמין, אשתה, אוכל

ואת, תישארי עם המסיכה על פניך, עם הבד שממלא את פיך, תסתכלי עלי

תשבי לידי. תשמשי רקע, תפאורה, צעצוע למשחק. לא יותר

תרגישי את ידי מטיילת על ירכך מתחת לשולחן, מסיטה את השמלה למעלה

תעצמי עיניים כשאצבעותי ימצאו את הדגדגן, כשאצבע או שתיים או שלוש, יחדרו אליך

תנשמי לאט ואז מהר

ידייך יטיילו על השולחן, על מסעדי הכיסא, מייחלות לעצור אותי ובו זמנית מייחלות לאחוז בי חזק

אדמומיות של מבוכה תציף את לחייך בעודך מפנה את מבטך ימינה, שמאלה, חוששת שמא כולם רואים, מבינים

בזמן שאני אנהל שיחה איטית, ארוכה עם המלצרית שתעמוד ממש לידך, מביטה בי, מביטה בך

הקפה יגיע ואני אשתה, לאט, בלי למהר

אוחז בכוס ביד אחת, בעוד השניה לא מפסיקה לצייר מעגלים בין רגלייך

כשנלך תישאר מאחורינו כוס אחת ריקה

טיפ אחד נדיב

ושלולית של רטיבות על הכיסא עליו ישבת

לפעמים מגיע רגע כזה באמצע היום

רגע שבו העולם עוצר

רגע שקט שבו אפשר לחשוב, להתרכז, לחייך

ואז, בשאגה, העולם שעצר רץ שוב לכיוונך

תאורה עמומה בחדר

מיטה רכה, רחבה

לעצום עיניים ולהרגיש עם כל נקבובית של הגוף

שמן ריחני נמשח בתנועות קצובות על הגב

והתנועות מתחילות, עמוקות, ארוכות, מעסות את השמן עמוק לעור

מחליקות את השרירים שמתחתיו

המגע מוביל לתחושת ריחוף 

חצי עירות וחצי שינה

כשהידיים עולות ויורדות

גב, ישבן, ירכיים, כפות רגליים

עוברות לפעמים, בחצי כוונה, סמוך לאזורים הרגישים

נוגעות, לא נוגעות, יוצרות גירוי מתמשך

מעסות את כל הגוף בתנועות קצובות, עמוקות

על הבטן, על הגב

מגע מתמשך, אין סופי

בלי להשאיר פיסת עור יתומה

גוף שנצמד לגוף

שעה תחלוף ואולי עוד אחת אחריה

ואז נתחלף

כי אני ארצה להחזיר חזרה את מה שקיבלתי

באותה מידה של השקעה

וכששנינו נהיה מעוסים ומשומנים

נינוחים ומרוצים

ניתן פורקן גם לגירוי האדיר שנוצר 

קשה לה לשחרר, זה לא פשוט

האורגזמות שלה דורשות ממנה לשחרר, להתמסר.

היא יודעת שהיא רוצה, גם כשהיא חוששת שהיא לא יכולה

אבל לשחרר, זה קשה

ויותר מזה, כשהספקות אוכלות אותה תוך כדי

כי מה אם היא לא תצליח, ולמה היא לא מרגישה שזה קורה, ומעל כולם אותו פחד לאכזב

יש נשים שמצליחות לגמור בקלות. אבל אצלה נדרשת עבודה, השקעה. זה לא פשוט. אבל כל אורגזמה שלה אדירה ומשמעותית כי עבודה קשה משיגה תוצאות שוות

היא רוצה לתת, את כל כולה, רוצה להרגיש, רוצה לחוות. 

אבל המוח שלה עומד מול הגוף, חושש, עוצר

היא חושבת שאם תוותר על עצמה, אם תתיאש באמצע, או תנווט את הסיפוק אלי, אז הכל יסתדר

ואני מולה, נהנה לקחת ממנה, כמה שאני רק יכול

להביא אותה בדיוק לנקודה שקשה לה כל כך, זו שבה הספקות שלה מנצחים את הצורך שלה

אותו רגע שבו היא שמה אותי לפניה, חושבת שהגוף שלה בוגד בה ומבקשת שאעצור, שנעבור דווקא אלי

עבורי אין שום דבר מספר יותר באותו רגע, מלצחוק ולהמשיך בשלי, לגרום לה לשחרר דווקא כשקשה לה

לשים בצד את המחשבות, את הספקות, את תחושת הזמן שעובר

ולדעת שהלשון שלי שם, עקשנית וחרוצה, והיא לא תרפה לפניה

לפרק את התסכול שלה, לפרק את הצורך שלה בשליטה, את הנסיונות של הגוף שלה להתנגד ולברוח

להחזיק אותה בדיוק בנקודה שבה אני רוצה, בלי לתת לה סיכוי לברוח או לעצור

להרגיש את המתח המדהים שנבנה בה, עוד ועוד ועוד

את הגב שלה שמתקמר, את הידיים שלה שמתהדקות עלי

עד הרגע שבו היא קוברת את הפנים שלה בכרית, עם הפה שלה שנפתח בזעקה אילמת

הרגע שבו כל הגוף שלה משתולל בחוסר שליטה מוחלט כשהפורקן שלה מגיע, מטלטל את כולה

הסיפוק שלי מעצם הידיעה שהבאתי אותה לשם, לא משתווה כמעט לשום דבר בעולם

וזה בדיוק הרגע להוסיף עוד ליקוק אחרון, לפני שאני עולה אליה, לנשיקה עמוקה בזמן שאני צולל לתוכה

לקחת אותה בדיוק שם, כשהיא הכי רגישה שהיא יכולה להיות, בכל הכוח שיש לי, בלי הפסקה עוד ועוד

לשלוט בעצמי לא פחות מבה, לדעת להחזיק כדי שאוכל להמשיך ברצף ולאורך זמן

לפחות עד שארגיש שהנשימה שלה חוזרת, שהיא מתחברת חזרה לעצמה, כשאני עמוק עמוק בתוכה

ואז, דווקא אז, זה הזמן לחזור חזרה ולהוציא ממנה את האורגזמה הבאה

ואת זו שאחריה

מי צריך יום של קיטש באמצע החורף?

כשקר, כולן לבושות בבגדים ארוכים, וחג האהבה מתמצה בפרחים, שוקולד ותכשיטים?

זה מיותר ודי

ובכלל שייך לתרבות אחרת.

אני מעדיף את חג האהבה שלנו

באמצע הקיץ, כשחם ומהביל בחוץ

כמה נכון לשלוח את הבתולות לרקוד בחוץ בשמלות לבנות, קצרות, מפתות

כי במילא יותר מזה לא אנושי ללבוש בעונה הזו

והכל תחת ההצהרה הפשוטה שמי שרוצה פשוט יכול לבוא ולחטוף לו את זו שבה הוא חושק

זה כל כך הרבה יותר רומנטי

הוא נשען על הקיר, מחייך את החיוך הרגיל שלו

אוכל משהו

הוא תמיד אוכל משהו, ככה הוא מעביר את הזמן

מחייך ואוכל

הוא נהנה ממה שהוא עושה

יודע כמה אנשים סובלים בגללו, למענו

רואה כמה מאמץ הם משקיעים בניסיון להתאים אל עצמם לתכנית השטנית שלו

והוא בשלו, עם היוגורט שלו, אוכל ומחייך

מסתכל מהצד

6 שנים שהוא עומד שם ומסתכל, מתעלל בי בכל דרך אפשרית, בכל איבר

גורם לי להיות חזק יותר משהייתי, גמיש יותר. 

והוא מרוצה מהעבודה שלו, מהתוצאות. יודע מאיפה התחלנו, לאן אנחנו הולכים. לא אכפת לו אם קשה או כואב. הוא רוצה עוד

למרות שעם השנים הוא הפך לחבר טוב, לא רק אדון אכזר. מולו מול היוגורט שלו זו החפצה מושלמת, הוא רק מוסיף למשקל, לקושי, מעצב את התבניות שלו.

או שזה מה שחשבתי עד השיחה המקורית כאן הערב עם חברה ותיקה

דיברתי עליך עם מישהי שהכרת פעם היא אומרת לי

ואני סקרן, שואל למה, חושב לעצמי איזה זיכרון נשאר מאחור

דיברנו על גברים חזקים היא אומרת ואתה עלית בשיחה

ואני, מבין, בשקט

שהחפצה באה בהרבה צורות, אבל זו שבשיחה כזו היא במימד אחר

אם רק האדון האכזר היה יודע לאן כל העבודה הקשה שלו מובילה בסוף...