לא סתם

היא לא הכירה אותם קודם

היא סקרנית

נרגשת

היא חלמה כל כך הרבה על הרגע הזה

על התחושה

על המקום שלה, שם, ביניהם

השיחה העניינית איתה, על כוס הקפה בקניון ריגשה אותה

היא חזרה ודמיינה מאז את המבט בעיניים שלה

את ההבטחות שלה

את החזה המוצק שלה אשר קרץ אליה דרך המחשוף הנדיב

היא הגיעה ביום חורפי, קר, גשום

לבושה במעיל ארוך המשתפל עד ברכיה

ובמגפי עור שחורים הפוגשים אותו בדיוק שם

אדומה ומסמיקה בדרכה

בוחנת את מבטי העוברים ברחוב

בטוחה שהם רואים אותה, יודעים שפרט למעיל והמגפיים אין עליה חתיכת בד נוספת

היא ממהרת, להיכנס לבניין

למצוא את הדלת

נאנחת, אנחת רווחה, הקלה כשהיא נפתחת 

כשהיא עוברת את המפתן

ממהרת להשיל מעליה את המעיל

ועם השלת הבגד, היא גם משאירה את עצמה מאחור

את אישיותה הנפרדת

כי מרגע שחצתה את המפתן, חשופה ומזמינה

היא הופכת למה שתמיד רצתה להיות

לכלי, לחפץ, לצעצוע שלהם, לעינוגם, לריצויים

היא כלי הכיבול

היא הצורך והמענה

היא החפץ, הרכוש

והם יעשו בה, כרצונם

היא נכנסת אל תוך הקשר שלהם

מרגישה את הרגשות העזים, החזקים שרצים בינו ובינה

חשה את החום, את הנינוחות שבה הם זזים יחד

את ההיכרות שלהם, את האהבה

והיום, היא שלהם

ביניהם

פעם לשימושו

ופעם לשימושה

יודעת שהיא שם כדי להעצים את אהבתם, כדי לשקף אותה ולהאדיר אותה

יודעת שהיא שם בשבילהם

היא נחדרת בכל חור, פעם על ידו, פעם על ידה

ובזמן שהוא חודר אליה

שוקע שוב ושוב לתוכה

בזמן שבת זוגו ישובה על פניה, מתענגת על לשונה החרוצה

הם מתנשקים מעליה

מתמסרים זה לזו

שוקעים בתוך עצמם

ומתענגים, עליה

והיא, מאושרת

היא במקומה

צעצוע, שלהם

בלי לחשוב

בלי לעצור, להתבייש, להתלבט

בלי להסתיר

להרגיש בלי לתת חשבון, עד הסוף

אמיתי לחלוטין 

לדעת, בלי ספק שיש לא רק הכלה, אלא רשת ביטחון ממש

כזו שתתפוס בכל מצב. מהתחתית כשצריך אבל גם כזו שתדע להרים למעלה

ומשם, להוסיף עוד

כל השנה אני מחכה שהעונה הזו תגיע

לרגע שבו הטבע מתעורר אחרי שהגשם מרווה את האדמה

כשכל הירוק קופץ החוצה, אך נעים ומזמין ובעיקר טעים :)

העונה שבה אפשר להסתובב בגבעה רנדומלית, ולהיות שבע פשוט כי התכופפת וקטפת

חובזה, תרד, חרדל, עולש, סרפד, אספרגוס וכמובן עכובית הגלגל שנחשבת ובצדק למעדן

שפע אדיר וטעים שרוב האנשים לא יודעים שקיים, ממש מתחת לאף

וגרוע מזה, שפע שקיים בתרבות שמקבילה לשלנו, הערבית.

תרבות שמחוברת לאדמה של הארץ הזו בניגוד אלינו שעדיין נאחזים במתכונים מארצות רחוקות

לקחת את השפע הזה ולהפוך אותו לחוויה מענגת וטעימה.

או פשוט לחזור למי שהטיזינג זורם ממנה בכזו קלות עם צרור סרפדים, יפה, רומנטי.

להתחבר לשורשים הסובייטיים המודחקים שלי ולהזכיר לה שהדרך הטובה ביותר ללמוד, אם יש בעיות בהספק, היא עם ישבן אדום ויפה

מדהים בעיני תמיד איך שבתוך המורכבות של עולם השליטה על כל האפשרויות שלו, הצד הפיזי הוא הכי פשוט.

מונחים כמו הכנעה, השפלה והתמסרות הם גדולים בהרבה מהפיזי, עמוקים בהרבה 

נשלטת תיתן אל הגוף שלה, לא רק בלי התנגדות אלא מרצון, עמוק. היא תכאב עבורי, תרצה אותי בגופה גם אם אשתמש בו בדרך פחות מהנה עבורה. אבל מעצם הנתינה שלה היא תשאב הנאה אדירה.

מסובך יותר יהיה להכנס מתחת העור שלה. להוריד אותה על הברכיים, לא מתוך משחק אלא מהתחושה של השלמה. לגרום לה להשפיל מבט, להחפיץ אותה. 

אבל כל אלה ניתנים להשגה גם בשלבים מוקדמים של הקשר, מתוך משחק, מתוך ריצוי זמני. מתוך תחושה של ניסוי והרפתקה. אין להם משמעות עומק.

כדי להכנס עמוק באמת, צריך לא רק זמן, אלא אמון אמיתי.

לעזור לה לתת, מרצון לא רק את התחושה של העצמיות הנפרדת, אלא את הפרטיות שלה ממש, הנבדלת.

היכולת של נשלטת לתת לא רק את עצמה, אלא את הזמן שלה. אפילו אם אלו כמה שעות שבהן היא פשוט שם, קיימת כצל שלי זמינה אם ארצה ולא מחוברת לחיים הרגילים שלה עד שאאפשר. אבל גם לזה יש התחלה וסוף.

הרבה יותר קל לתת את התחת שלה או לבטל את עצמה לתקופה מוגבלת מאשר לתת את הסיסמא שלה לכלוב, את האפשרות להכנס מרחוק לווטסאפ או לטלגרם שלה. לחשוף את עצמה לחלוטין, בלי פרטיות 

לדעת שאין לה יכולת להתנהל ללא מסכים בינה וביני

ועם כל זה, מגיע גם הגבול העצמי, זה שאומר עד כמה ראוי לקחת, גם אם היא מוכנה לתת

אני לא יודע מאיפה התחילה המשיכה שלי לכבישים המהירים

אם זה מהתקופה שבה רק קיבלתי רישיון יחד עם רכב חברה של ההורים עם דלק אין סופי?

אם זה מהתחושה של המסע?

אולי מהנופים שמתחלפים?

אולי מהמיומנות שעלתה עם השנים, זו שצריך כדי לתמרן בכביש המהיר, הרבה מעל המהירות המותרת, לזגזג בבטיחות ועדיין לא להיתפס

אבל בשנים האחרונות המשיכה הזו שלי עברה שלב באבולוציה שלה, השתנתה, התפתחה

מתישהו ההבנה הבזיקה בי שבזמן נסיעה קשה מאוד לראות לתוך המכונית

כן, החלונות שקופים

וכן, יש אנשים בשפע מסביב

אבל בטח בכביש מהיר, כשהתנועה זורמת, אנחנו לא מסתכלים לחלונות שסביבנו, כי זה מסובך

ואז המכוניות הופכות להיות רצף של חללים הנוסעים זה לצד זה, שקופים ולמרות זאת, בלתי חדירים

אז התחלתי להעז, בין דפיקות הלב שלי, לדפיקות הלב של מי שישבה לידי בכיסא

התחלתי להתרגל לנסיעה עם יד אחת על ההגה והשניה זזה במעגלים מהירים על דגדגן רטוב

ומשם החיבה שלי רק גדלה

כי דפיקות הלב ההדדיות האלה, בטח אלו של אישה נרגשת שיושבת לידי ובטוחה שכל העולם רואה אותה, רק העלו את הרף

מהר מאוד עבר החוק שלפיו אין לבוש תחתון בזמן נסיעה איתי.

מכנסיים, תחתונים, פשוט צונחים כשהדלת נסגרת, כי גם בעיר, מי יראה למטה

ואני צריך את האזור הזה שלה נגיש...

אחר כך הגיע ההעזה גם להוריד את החולצה והחזיה

לחשוף זוג שדיים בוהקים מעל חזה מתנשם במושב לידי

ובדרך כלל יחד איתם גם פרצוף אדום מבושה ועיניים שממאנות להעצם, אלא נשארות גדולות, פתוחות, מביטות על התנועה מסביב

בטח אחרי שהמכונית עצרה בשולי הכביש המהיר והשדיים העולים ויורדים נקשרו, צפוף, הדוק. שינו צבע לאורך הנסיעה מלבן לאדום וסגול

אחרי שהתחתונים שצנחו ממנה נתחבו לפיה לאט, ממלאים אותו עד תום

כשאני ממשיך לנהוג בזמן שדפיקות הלב שלי רועמות עם כל ניידת שעומדת בצד הדרך, מנסה לתפוס את כל הפושעים הנוראיים שמעיזים לנסוע באופן לא חוקי

ועם יד אחת שלי שלא מרפה מהדגדגן

והחזה החשוף במושג לידי

זה הפך להיות כיף להסביר את הדרך

לחזור להתרכז בנוף

להצביע על ההר הזה, על היישוב ההוא עם הסיפור המעניין

לראות אם היא באמת מקשיבה

ואז להסב את תשומת ליבה לעובדה שרמזור אדום מתקרב

לזה שיש הולכי רגל במעבר החציה

או מכוניות שנעמדות בפקק לידינו

עם נהגים משועממים שמתחילים להציץ ימינה ושמאלה כדי להעביר את הזמן

אבל אף פעם, לא הזכרתי את נהגי המשאיות, שמעמדת התצפית הגבוהה שלהם נוטים לנסוע לידי, כמין מחסום דרכים מהלך

לראות, מרחוק, את מושא החלומות שלהם יושב אצלי במושב שליד הנהג

ולדעת, שעבורנו החלום הבלתי נתפס שלהם הוא רק המשחק המקדים

עוויתות של אורגזמה מטלטלות את כל גופה, עוברות דרכה כמו גל

גורמות לכל הגוף שלה להתקשח, לפה שלה שגנח עד עכשיו להפתח בזעקה אילמת

הידיים שלה לופתות מה שרק אפשר, את הסדין, את הכרית המוצמדת לפניה, ציפורניה ננעצות לתוכן

אחריהן הגוף שלה רפוי, היא מרחפת בעולם שלה, לוקח לה זמן לחזור למציאות

מחליפה את הסערה שהתגברה בתוכה עד עכשיו ברכות

אין רגע טוב יותר מזה, לעלות לאט לאורך גופה, לנגב את הנוזלים שלה מפני על רגליה, בטנה, שדיה

לחדור לתוכה כשהיא רגישה כל כך, רטובה כל כך

לתת לגוף שלי להשתחרר, לזוז בכוח

להרגיש אותה מגיבה חזרה, מתוך הלאות שמגיעה אחרי האורגזמה לתוך הגירוי של החדירה

להפוך אותה מצד לצד, לקחת אותה בכל תנוחה אפשרית

לתת לה להתפרק לתוך המזרן תחתי

עד הרגע שבו הגוף שלי לא מסוגל להחזיק יותר ומתפרק לתוכה, מפיל אותי עליה, לידה

מסופק כמעט כמוה

נושם עמוק, מחפש את עצמי חזרה, לאט, אין לאן למהר

הגוף שלי צריך זמן להתאושש, והיא עכשיו רגישה, כל כך רגישה

זה בדיוק הזמן לצלול חזרה אליה, להביא אותה לאורגזמה הבאה

אני רוצה להסתכל, היא אומרת לי

לשבת בצד, להיות זבוב על הקיר

קשורה או לא, זה לא משנה

אני רוצה לכאוב, היא אומרת לי

לא סתם לראות, לא סתם להסתכל

אני רוצה דווקא אותך ולא איתי

אני רוצה לראות אותך, עם כל התשוקה שאני מקבלת

אבל עם אחרת

לראות סתם, מישהו אחר, זה לא כואב לי

לראות אותך, זה יכאב, עמוק עמוק בפנים

הרבה יותר מכל כאב פיזי, מכל מכה

ולמה שאתן לך דבר כזה, אני שואל?

למה שאכאיב לך בצורה כזו, רגשית, עמוקה?

למה שאפנה את הרגש שלי למישהי אחרת, מולך?

למה שאני אשתף פעולה?

כי הכאב הזה, זה מה שאני רוצה

זה מה שאני מבקשת

לא פשוט לי להתרכז לאורך זמן במה שאני באמת צריך לעשות

בעבודה, בחיים של האנשים בהם אני מטפל

בבליל הטכני הסטנדרטי של היום יום

ברור שאני יכול, אם אני רוצה. אבל זה כל כך מפתה להחליק לכל גירוי אפשרי אחר

לכתבה מעניינת, למשחק מחשב, לכלוב... לכל גירוי שיסיט אותי, שיתן לזמן לעבור

אבל אלה גירויים מינוריים, סתמיים. אין להם תכלית חוץ מהעברה של הזמן, מהסחת דעת

בניגוד אליהם דווקא גירוי משמעותי, ממשי, כזה שהופך לצורך עמוק, דווקא גורם לי להתרכז 

להפוך למשימתי ויעיל. לסיים במהירות את החובות שלי, להעיף משימות, לנקות את השולחן

להוריד את שיחות הטלפון בזו אחר זו. לתת טיפול טוב באמת. כדי לדעת ששום פרט קטן לא חמק מעיני

וכשאת קרובה ברמה שבה האנרגיות של הצורך רצות ממני אליך וממך אלי חזרה, אפילו אם יש קיר ודלת בינינו

אז הפוקוס רק מתחדד יותר ויותר

כל הסחות הדעת הרגילות היומיומיות הופכות ללא רלוונטיות, להפרעה.

מול הידיעה הברורה שההפסקה הטובה ביותר ממתינה שם, בטווח נגיעה