We are no here

יכול להיות שזה היה הצעד הראשון לקראת מערכת יחסים בריאה וטובה ,
זה כבר הלך לכיוון הזה, באמת שאהבתי אותה ,
והיא גרמה לי להרגיש שהיא הולכת לאותו כיוון , וכששאלתי ,
כששאלתי היא נתנה תשובות מתחכמות - הייתי צריך לראות את זה , הייתי צריך להיות חכם יותר ,
הייתי צריך להבין.

כולם אומרים לא , אבל מתנהגים באופן שמכתיב ונותן לנו לחוש באימפולסים הכי מדויקים שלנו כמה שזה כן ,
אנחנו יודעים בדיוק מיהו בנאדם עפ"י התנהגותו מאחר ואדם נכנע להתנהגותו,
אם **היא (אחרת) - אינטרסנטית וטינופת, אבל אומרת בוקר טוב במלוא מובן המשחק, זה רק מאחר והיא יודעת לשחק , באינסטינקטים החייתים ביותר שלה - אותה היא - טינופת מוחלטת.

אבל ההיא שאהבתי... הייתי צריך לדעת שזה לא הולך לקרות , הייתי צריך לחוש - ולחתוך ,
אבל החלטתי להיות עיוור , אולי בשל איזה שהוא תהליך סתום בתת מודע שלי שחיפש קצת דרמה וריגוש בחיים.

היום אני לבד ,
כבר שנה וחצי ,

ואתה מסתכל לתוך עצמך, ואתה רואה את מה שאתה ואת מי שאתה באמת .

כן בודד לי,

אבל גם משעשע,
משעשע לדבר עם עצמך ולהבין את עצמך באמת , ולשמוע את השכנים מבקשים ש"תיהיו בשקט"

טוב - להיות כנה, וחזק בזכות עצמך ,

טוב לדעת מה אתה רוצה, להתפתח ולהשקיע בעצמך בלבד.

עדיין בודד , אבל ככול הנראה זהו הדיסוננס, (+) (-) שמתקיימים זה לצד זה בהרמוניה מושלמת.

9 שנים ,
ועוד משחק ,
בקרוב 25 , ועדיין משחק ,
ילד ?
דפוק ?
גאון ?
דביל ?
אינפנטיל ? - אני לא יכול להפסיק , וכנראה שזה הולך יד ביד עם העובדה שאני לא רוצה להזדקן - ושאני כן מעוניין לחיות לנצח.


אני גם לא רוצה להפסיק , אבל אין ספק שסף הגירוי רק עלה ועלה ,
המשחק של אתמול כבר לא מהווה אתגר.

בפעם הבאה המשחק צריך להיות אפל יותר, מתובל יותר, מאתגר יותר, עמוק יותר, בין NEVERWHERE לאליס בארץ הפלאות, לבין אחד מכתביו של רוג'ר זילזאני לבין יכולת ההצאה שלי כמובן.

אני אגש לעבודה מיד.

כולם אותו דבר, בונים את היקום שלנו , מבלי להבין היכן הם נמצאים ,

השולחן שלי חושב ?
השולחן שלי עשוי מעץ , וגודלו 1.80 על 60 ס"מ , הייתי יכל לקשור עליו את כל אחת מהבחורות האחרונות שביקרו פה , ולבצע בהן ...כל העולה על רוחי, בהנחה שזה היה עושה להן טוב.

אבל השולחן הוא רק שולחן , הוא לא חושב,
ואז אני מגיע למסקנה המזעזעת הבאה,
גם המוח שלי עשוי מחומר, אבל מסיבה זו או אחרת המוח שלי מסוגל לייצר תדרים , מחשבות , האם זה אומר שהמחשבות שלי גם הן חומר, גודל הטרגדיה הוא - שאני מסוגל להעביר את מחשבותי לסובבים אותי ,
אני חומר, והם חומר, ומשום מה אנחנו מסוגלים לשוחח ,
טרגדיה.

אני מסוגל לייצר גלים כשאני פורט על מיתרי הגיטרה שלי , כשאני פורט בכל פעם על המיתר הנכון אני יוצר קוד מסויים שעלול להנעים את אוזניו של המאזין או לרגש את ליבו של חברי או חברותי , אם אומר רצף מילים מסויים אני עלול לגרום לה להתאהב בי , או לשנוא אותי לנצח.

וכל אלו בסך הכל מילים גלים ותדרים שנובעים מ 1.3 ק"ג שיושבים מאחורי הגולגולת שלי ,

מעניין מה השולחן היה חושב על זה ,
מה הוא היה אומר אם הוא היה יכול לדבר ?

"אתה אידיוט" ...בתור התחלה.... "צא החוצה".... "לך תזדיין קצת , תפסיק לחשוב כל כך הרבה, על כל כך הרבה שטויות"

ואם היו לו אוזניים הייתי אומר לו שאני הולך להזדיין , ולפני שאמות אני אשבור את הקיר על מנת שלא יוכל להתענג על כך שהוא נשאר כאן אחרי.


אם הפיסקאים הגדולים של זמננו צדקו וקיים לו חוק שימור האנרגיה ביקום שלנו, התודעה שלי והמחשבות שלי אמורות לזלוג ממני והלאה ברגע שאני מת, אוקיי , הלב הפסיק לפעום, אין יותר חשמל , אין יותר פולס, התאים שלי לא מקבלים חמצן ,ומפסיקים להתחלק, או שבסוף פשוט נמאס להם והם פוצחים בשביתה איטלקית בטוענה שהתחלקנו כבר מספיק - עכשיו תורך "

אבל כל המחשבות האלה, שבקעו מהחומר שנמצא מאחורי הגולגולת שלי ?
היכן הן ? לאן ילכו עתה ? אהבה זה חומר, שנאה זה חומר, פחד - כולם יחדיו הם רצף של כימקלים והורמונים שזורמים לי בדם , אבל המוח שלי , הוא החומר שמדליק את התודעה שלי , לא כן ?

אם כך עתה ישנן 2 אפשרויות בלבד ,

או שהתודעהשלי שהוצתהבעקבות החומר שלי זולגת לה ממני והלאה ושטה לה ביקום , תחילה מעל הגופה, ואח"כ לאטמוספריה ומשם למאדים , גנמיד...פלוטו...איו....והלאה....אולי היא תתפזר מי יודע ?
ואולי הגל הזה- התדר שהיה פעם לתודעתי ילך לחפש לו גוף אחר ? במקום אחר?

אפשרות שניה - מדכאת בהרבה היא -
שברגע שחומר נגמר , והפולס האחרון חלף , גם התודעה חולפת, פשוט נכבית.


מדכא להחליא,
אני רוצה לחיות לנצח,
הבעיה לטעמי הינה שנולדתי בתקופה הלא נכונה,
ואין על מי לכעוס.

Bugger you all.

Which means there is nothing special about us ,
Were just another buble of a universe in an ocean of universes ,
And even if ere were 2 diffrent realties / Universes coliding between the 11th Dimension to creat the singlar point which ignited the BIG BANG ...

אז מה ?

אנחנו לא כלום בתוך אוקיינוס של חומר , וזה רק מצית שאלות חדשות נוספות ,
מאיפה כל החומר הזה בא ?

And even If we begin to really understand the Laws of phisics in our universe , we still wont understand the laws of phisics in the otheruniverses ,

Someone must have set this universe in its course and went off to hang with his girlfriends ,
and they all forgot about us.

If If there was a god , would she cae about you ?

She must hav hated you for you Arogncey , for you lust for Sex Blood and Food ,

This is just an Infinte Maze of Universes , Each cell of our bodie is a universe ,
Each Person is a universe , for Germs , white cells and red Cells...

And then you Realize that thats all there is to it ,
And there's nothing special out there ,
And yet you wan to understand more , you want to know more , you want to see more ,
From the place where Stars are born ,
and off to the places were stars die - which must be all around us,

They go along the universe creating black whloes and we are living in a Kazino - in which every seconed we might be sucked in to one of these black holes ,

The shadows must have been right when they said that Evolution happens only through Chaos and Pain and wars,
But the Vorlons were just as right in saying that they very same thing happens thorugh Order and discipline.


And the cleverness is knowing when to be in each Extrem point.

While thinking stay on the Chaotic side,
While making Stay on the Discpline side.

הארכיטקטורה היתה תמיד אחד מצרכיו הדחופים ביותר של האדם, מאחר שהבית היה תמיד המכשיר הראשון והחיוני שהוא חישל לעצמו. מכשורו של האדם מסמן את שלבי התפתחות הציוויליזציה‏‎‎ עידן האבן, עידן הברונזה, עידן הברזל. המיכשור נובע מחתירה מתמדת לשכלול. עבודת דורות מצטברת ונותנת בו את אותותיה. המכשיר הוא ביטוי ישיר, בלתי‏‏ ‎‎אמצעי, של קידמה. המכשיר הוא השותף ההכרחי. והוא גם המשחרר. משליכים אל הגרוטאות את המכשיר הישן. את רובה‏‏ ‎‎החצוצרה, את התותח העתיק, את הכרכרה ואת הקטר הישן. המחווה הזאת היא ביטוי של בריאות, של בריאות מוסרית וגם של מוסר. לאיש אין זכות לייצר גרוע בגלל מכשיר גרוע. לאיש אין זכות לשחוק את כוחו, את בריאותו ואת מרצו בגלל מכשיר גרוע. משליכים, מחליפים.
אבל בני האדם חיים בבתים ישנים ולא עלה על דעתם בינתיים לבנות לעצמם בתים. קורת‏‏ ‎הגג חשובה להם, מאז ומתמיד. עד כדי כך שהם יצרו את הפולחן המקודש של הבית. גג ואלוהי‏‏ ‎‎בית אחרים. הדתות מבוססות על דוגמות, והדוגמות לא משתנות. הציוויליזציות משתנות, הדתות מתמוטטות אכולות רקב. הבתים לא השתנו. דת הבתים נותרה כשהיתה מזה מאות. הבית יתמוטט.
אדם שמקיים את מצוות הדת ואינו מאמין בה, הוא פחדן. הוא אומלל. אנחנו אומללים בבתים לא ראויים, כי הם הורסים את הבריאות שלנו ואת המוסר שלנו. הפכנו ליצורים מסוגרים, זה הגורל. הבית מכרסם אותנו בנייחות שלנו, כמו שחפת. בקרוב יהיה צורך בבתי מרפא רבים מדי. אנחנו אומללים. הבתים שלנו מגעילים אותנו. אנחנו נמלטים מהם ומבקרים בבתי הקפה ובנשפים. או שאנחנו מתקבצים בבתים, קודרים ומצטנפים כמו חיות עצובות. היאוש אוכל בנו.

המהנדסים בונים את המכשירים של זמנם. את כולם, להוציא את הבתים ואת חדרי המיטות הרקובים.
יש בית ספר לאומי גבוה לארכיטקטים, ויש, בכל הארצות, בתי ספר לאומיים, אזוריים ועירוניים לארכיטקטים, שמבלבלים את מוחות הצעירים ומלמדים אותם את הזיוף, את הפרכוס, את החנחון של הפרוצות. בתי ספר לאומיים.
המהנדסים הם בריאים וגבריים, פעילים ומועילים, מוסריים ועליזים. הארכיטקטים הם מאוכזבים ומובטלים, פטפטנים או עגומים. זאת משום שבקרוב לא יהיה להם עוד דבר לעשות. אין לנו עוד כסף לפיגומים של זיכרונות היסטוריים. אנחנו צריכים להתרחץ.
המהנדסים דואגים לכך, והם יבנו.
ובכל זאת ישנה הארכיטקטורה. דבר נערץ, יפה מאין כמותו. תוצר של עמים מאושרים ושל מה שמייצר עמים מאושרים.

לערים מאושרות יש ארכיטקטורה.

הארכיטקטורה היא במכשיר הטלפון ובפרתנון. כמה נוח יכולה היתה להרגיש בבתינו! בתינו עושים רחובות והרחובות עושים ערים, והערים, הן יישות ייחודית שמקבלת נשמה, שחשה, שסובלת ומתפעלת. כמה יכולה היתה הארכיטקטורה לחוש בטוב ברחובות ובכל העיר!

האבחון ברור.
המהנדסים עושים ארכיטקטורה, משום שהם משתמשים בחישובים שמקורם בחוקי הטבע, ויצירותיהם משרות עלינו הרמוניה. יש איפוא אסתטיקה של מהנדס, משום שבעשיית החישובים יש צורך לאייך איברים מסוימים במשוואה, וכאן הוא המקום בו מתערב הטעם. כאשר מטפלים בחישוב, שרויים בהלך רוח טהור, ובהלך רוח זה, הטעם בוחר בנתיבים בטוחים.

הארכיטקטים שסיימו את בתי‏‏ ‎‎הספר הגבוהים, החממות הלוהטות הללו שבהן מייצרים הורטנזיות כחולות, כריזנטמות ירוקות ומטפחים אורכידיאות מזוהמות, נכנסים לעיר ברוח של מוכר חלב שימכור לך את חלבו מעורב בחומצת גופרית, בר עדיין, פה ושם, מאמינים בארכיטקטים, כשם שמים באופן עיוור בכל הרופאים. הרי צריך שהבתים יעמדו! הרי צריך להיזדקק לעצתו של איש האמנות! האמנות, לפי לארוס, היא יישום של ידע לשם מימוש של תפיסה. והרי כיום, המהנדסים הם שיודעים, הם שיודעים את הדרך לגרום לבתים לעמוד, את הדרך לחמם, לאוורר, להאיר. האין זה כך?
האבחון מלמד שכדי להתחיל מבראשית, המהנדס, שפועל על סמך ידיעותיו, מראה את הדרך ומחזיק באמת. שהארכיטקטורה, שהיא עניין של ריגוש פלסטי, צריכה אף היא, בתחומה, להתחיל מהתחלה, ולהשתמש במרכיבים שמכים בחושינו, שמציפים את תשוקותינו החזותיות, באופן כזה שמראם ישפיע עלינו בבהירות על ידי העדינות או הברוטליות, הסערה או השקט, שוויון הנפש או העניין; מרכיבים אלה הם המרכיבים הפלסטיים, צורות שעינינו רואות בבהירות, שרוחנו עומדת על טיבם. צורות אלה ‏‏ ‎‎ ראשוניות או מעודנות, גמישות או גסות פועלות באופן פיזיולוור, קובייה, גליל, אופק, אנך, אלכסון וכו') ומסעירות אותם. כשאנו מרוגשים, יש ביכולתנו לחרוג בתפיסתנו אל מעבר לתחושות הגסות; ואז ייווצרו יחסים מסוימים, שיפעלו על הכרתנו וישרו עלינו שמחה (בהתאמה עם חוקי היקום המפעילים אותנו ושלהם פעולותינו משועבדות), המאפשרת לאדם להשתמש במלוא היכולת לזכור, לבחון, להבין וליצור.

הארכיטקטורה, היום, אינה זוכרת עוד את מה שהתחיל אותה.
הארכיטקטים מייצרים סגנונות או מתדיינים בלי סוף על המבנה; הלקוח, הציבור, מגיב על סמך הרגלים חזותיים ומתנסח על בסיס ידע לא מספק. עולמנו החיצוני עבר תמורה עצומה במראה ובאופן השימוש בו בגלל המכונה. יש לנו ראייה חדשה וחיים חברתיים חדשים, אך לא התאמנו אליהם את הבית.
יש אפוא מקום להציב את הבעיה של הבית, הרחוב והעיר ולעמת את הארכיטקט עם המהנדס.
אל הארכיטקט הפנינו "שלוש תזכורות"
הנפח, שהוא המרכיב שבאמצעותו חושינו תופסים, אומדים ומרוגשים.
המשטח, שהוא המעטפת של הנפח ושעשוי להקהות את התחושה או להעצים אותה.
התכנית, שהיא המחוללת של הנפח, של המשטח, ועל ידה נקבע הכול בנחרצות.
לאחר מכן, אף זאת בפנייה אל הארכיטקט, "המתווים המנחים", אחד האמצעים שבאמצעותם הארכיטקטורה מגיעה אל אותה מתמטיקה רגישה שמאפשרת לנו את התפיסה המבורכת של הסדר. רצינו לחשוף כאן עובדות ששוות יותר מגיבובים על נשמתן של האבנים. נשארנו בתחום הפיזיקה של היצירה, בתחום ההכרה.
חשבנו על הדייר בבית ועל ההמון בעיר. אנו יודעים היטב שחלק גדול מאסונה הנוכחי של הארכיטקטורה נובע מהלקוח, זה שמזמין, בוחר, מתקן ומשלם. למענו, כתבנו את "עיניים שאינן רואות".
אנחנו מכירים יותר מדי תעשיינים גדולים, בנקאים וסוחרים שאומרים לנו: "במחילה, אינני אלא איש עסקים, אני חי לחלוטין מחוץ לתחום האמנות, אני קרתן". הצטעקנו ואמרנו להם: "כל האנרגיות שלכם מכוונות לעבר מטרה נפלאה ‏‏ ‎‎ לחשל את מכשיריה של תקופה, מטרה שמביאה את על פני העולם כולו את המוני הדברים היפהפיים שבהם שולט חוק הכלכלה, החישוב שחובר אל התעוזה ואל הדמיון. ראו מה עשיתם במו ידיכם; זה, אם לומר בפשטות, יפה".

אותם תעשיינים, אותם בנקאים או סוחרים עצמם, ראינו אותם הרחק מעסקיהם, בבתיהם, שם הכול נראה כסותר את ישותם, הקירות הצרים מדי, הגיבוב של חפצים מיותרים וחסרי תואם והרוח מעוררת‏‏ ‎‎הבחילה שריחפה על פני כל‏‏ ‎‎כך הרבה זיופים באובוסון, בסלון הסתיו, סגנו הסטות מגוחכות. הם נראו נכלמים, מצומקים כמו נמרים בכלוב; ניתן היה לחוש שהם מאושרים יותר בבית החרושת או בבנק שלהם. תבענו, בשם ספינת הנוסעים, המטוס והמכונית את הבריאות, את ההיגיון, את התעוזה, את ההרמוניה, את השלמות.
מבינים אותנו יפה. אלו הן אמיתות שכבר חדרו לתודעה. לא יהיה זה מיותר להאיץ את טיהור השטח.
ולבסוף, נשמח לדבר על ארכיטקטורה אחרי כל כך הרבה ממגורות, בתי חרושת, מכונות וגורדי‏‏ ‎‎שחקים. הארכיטקטורה היא עניין של אמנות, תופעה של ריגוש, מחוץ לשאלות הבנייה, ומעבר להן. הבנייה נועדה לגרום לבניין לעמוד; הארכיטקטורה נועדה לרגש. הריגוש הארכיטקטוני קיישצירה מצלצלת בכם בהתאמה עם יקום שאנו כפופים לחוקיו, מכירים בהם ומעריצים אותם. כאשר יחסים מסוימים מתממשים, אנו נלכדים ביצירה. ארכיטקטורה היא "יחסים", "יצירה טהורה של הרוח".

כיום, הציור הקדים את שאר האמנויות.
זו האמנות הראשונה שהשיגה אחדות הרמונית עם התקופה. הציור המודרני נטש את הקיר, את השטיח הרקום או את הכד המקושט והוא מתכנס בתוך מסגרת, ניזון ומתמלא בעובדות, מרוחק מן הפיגורציה שמסיחה את הדעת; הוא מתמסר להתבוננות. האמנות אינה מספרת יותר סיפורים, היא גורמת להתבוננות; אחרי העמל, טוב להתבונן.
מצד אחד, יש המון שמצפה לדיור סביר, ושאלה זו היא אקטואלית ביותר.
מצד שני, איש היוזמה, הפעולה, המחשבה, המוביל, מבקש מחסה להתבוננותו בחלל שליו ויציב, בעיה שפתרונה חיוני לבריאותן של האליטות.

רבותי הציירים והפסלים, אלופי האמנות של ימינו, שנאלצתם לשאת כל כך הרבה לעג ושסובלים מיותר מדי אדישות ‏‏ ‎‎ נקו את הבתים, אחדו את מאמציכם כדי לבנות מחדש את הערים. היצירות שלכם יבואו אז ויתמקמו במסגרת התקופה ובכל מקום תוכרו ותובנו. זיכרו שהארכיטקטורה זקוקה לתשומת ליבכם. תנו דעתכם לבעיית הארכיטקטורה

היה לי חלום מוזר, שבו הבנתי מה הוא המוות , חלמתי שאני זקן , ואני דועך , ושיש לי סך מסויים של פעילות חשמלית במוח, שהיא המחשבות שלי ושהיא החיים בעצם , וכשנגמר לך החשמל במוח אתה מפסיק לחשוב, משמע אתה מת , ואז חלמתי שעושים לי החייאה ומסיפים לי חשמל וככה אני פשוט חוזר לחיים כי אני מתחיל לחשוב שוב ולהבין מה קורה מסביבי ואז התעוררתי,והבנתי שמתתי הלילה, והחייתי את עצמי.

תמיד צחקתי על אנרכיסטים,
ולאט לאט אני קולט שאני אנרכיסט בתפיסה שלי ,
בסדר אז אנשים רוצים לשמוע אייל גולן ושרית חדד ולעבוד במשרות יום המחורבנות שלהם , לא ליצור לא לעשות , לחזור הבייתה ולראות האח הגדול ,
יש להם אישה או להן יש גבר, יש להם סקס, והחיים פשוטים וטובים , לטוב ולרע, אחרי הכל כולם חיים ככה לא ?
וזה בסדר ברמה מסויימת כי הכל צריך להיות הכי פשוט שאפשר אך לא פשוט מכך , כך טען איינשטין (בהחה שהוא צדק)
כולם צורכים חשמל מים , אכול , מזהמים את כדור הארץ עושים מילואים משחקים לידיהם של תאגידים וממשלות , ולידיהם של המעצמות שמתכתשות זו בזו על מנת להחזיק במושכות הסוס הדוהר שלו אנחנו קוראים עולם.

ואף אחד לא עוצר לרגע לשאול שאלות -
כבר מזמן היו יכולים לחנך את כולם לחשיבה יוצרת ויצרתית ,
כבר מזמן היו יכולים להפיח בכולם רוח יצירה ועשייה ,
אבל העולם זקוק לחופרי שוחות , ולשרברבים , ולמנקים , ולמפמפי דלק , והעולם זקוק לנערים ונערות אחרי צבא שיגישו להם אוכל במסעדות, אחרי הכל אם רובוטים היו עושים את זה, לא היית יכול להרגיש טוב עם עצמך על כך שמישהו משרת את עצמך , קשה לתפוס תחת על רובוט , אחרי הכל אתה חושב שאתה יותר חי ממנו, (האמנם? )

ואז אני מוצא את עצמי בתחרות הדקטלון ואני קולט כמה פשוט להניע מגנט במרכז סליל מגנטי , וכמה פשוט לייצר חשמל ,
אם ע"י שפך של נהר , או ע"י איסוף קרני שמש, או ע"י מיחזור ל זבל או ע"י רוח , אין סוף לאופציות, אבל אנחנו ממשיכים לחרבן את העולם כי הכל פשוט ,
יש אנשים עשירים שמחזיקים במיליארדים וממנים את הממשלות ואת המלחמות שאנחנו נלחמים, כי ממשלות צריכות לסחור בנשק, וישהו צריך להתעשר, ואתה צריך ללכת למילואים כי אתה דור 8 בארץ , (וזה צודק, אין צודק מללכת ולהילחם בשביל המדינה שלך)
אבל ראבאק !
למה ממשיכים לחמש אותם ? ולהעביר להם כסך ?
למה לא מחנכים גם כאן וגם שם לחשיבה יוצרת ? לחיים - לחדוות החיים ?

למה לא מחליפים לאנרגיה ירוקה ?
למה לא עוסקים מספיק במחקר ומתיישבים על מאדים ועל הירח ?
כי זה יקר - ועדיין בגדר ניסוי , ולמכור נשק זו דרך בטוחה אל הרווח.

היכולת להיוולד לתוך עולם מסויים, ולהיטף במשך כמעט 25שנה בזרם ההמונים , "עושים ככה כי ככה זה" ,
ואף על פי שגננות מלמדות כבר בגן הילדים את מטבע הלשון "ואם כולם היו קופצים מהגג , גם אתה היית קופץ ?"
היכולת להטיל ספק , ולשאול מדוע זה ככה ?
היכולת לומר - שאולי אפשר גם אחרת , ושהעולם לאו דווקא פועל בצורה הנכונה , היהגדולה, לכן אני מבודל , לכן אני מבין שאני לא מרשה לאנשים להתקרב אלי , לכן אני מבין שגם אם אני לא שונה עלי לראות את עצמי כשונה, למרות שברור ל שזה לא מבחיה, אני פשוט אני, אני לא מחפש להיות אחר, אני פשוט אחר,
לא אני לא נהנה מהדברים הללו - לא אני לא יודע למהאני לא נהנה מהאח הגדול ומתונות של מדע בדיוני אני כן ,
לא אני לא יודע למה ללכת "למגדלור" עושה לי פשוט רע, ולרדת למטה לסטרסקי לשמוע את הגיטרות ואת הברמן עם הכרס מריץ דאחקות על הבמה הפתוחה כן משעשע אותי,

אני לא יודע למה אני לא מרוצה מהדרך שבה העולם פועל, אבל אני פשוט לא מרוצה מהדרך שהעולם פועל.

אבל היכולת...היכולת לחשוב אחרת , היכולת לראות את מה שאיננו קיים וליישם , היכולת לחקור, כל ארכיטקט עליו להיות מדען , על כל אדם רווזיוניסט עליו לראות את עצמו כמדען , בעל חזון ובעל רצון , לשנות , להפוך את המציאות, להוציא את חזונו מהכוח אל הפועל .

אם היינו הולכים בדרך הזו שוב ולא היינו מנסים לסובב את המגנט הראשון מסביב לסליל המתכת ולהמציא את החשמל זה לא היה קורה,
אם היינו הולכים בדרך הזו שוב , ולא היינ מביטים דרך זכוכית מגדלת אל התא החיידק , אם לא היינו שופכים עליו פניצלין , אם לא היינו מנסים לצאת מכדה"א לירח , אם האחים רייט לא היו קמים ואומרים שהם רוצים לעוף כמו ציפור...
הגדולה היא להגיע לשטח שלא נחקר ולהתעמת איתו.

"המעז מנצח"


סין רוסיה וארה"ב מתחרות בינהן על אחיזת המושכות של הסוס הדוהר , כדור הארץ , והן אינן בוחלות באמצעים , הן יחפרו בורות באדמה וינסו לשים מקלות ברגלי הסוס הכל על מנת לעלות על גבו ולדהור - ולאחוז במושכות , אך עליהן לשים לב שהן אינן הורגות את הסוס בדרך , מאחר וברגע שיפול , כולנו ניפול.

ועל מה בסה"כ כולם רבים ?
אחרי הכל הקיצוניים הם מעטים , אבל אלו בוחרים לחמש את אלה ע"מ לערער עוד קצת את מאזן הכוחות.

במקום לעסוק במחקר ולפרוץ אל הכוכבים.

בד בבד , בין מלחמת עולם אחת לשניה לשלישית שאני מקווה שלא תבוא ,
אני נוסע למכללה , לומד לחשוב ארכיטקטורה,
ואני רואה את הדמות היוצרת הזאת, באקמינסטר פולר ,
ואני מבין אטאט שעל ארכיטקט להיות מדען , ולהבין מה החברה צריכה,
אל לו לספק מבנים , עליו לספק תרבות , עליו ליצור תרבות , עליו לחקור ולבדוק כיצד מרכז אוכלוסיה מסויים מתפקד ומה הוא מחפש, מרמת משאבי האנרגיה שעליו לממש, ועד רמת בילויי הפנאי שהאדם הקטן מחפש.

אחרי מלחמת העולם ה II ,כשנותרו מילונים מחוסרי בית ורעבים.
באקמינסטר פולר יצר דגם ראשוני של בית סטנדרטי למשפחות , בעלות סבירה, ברמת עבודה סבירה שכל אחד לדבריו מסביב לגלובוס יכל לבנות ולממש לעצמו,ף
באקי לא חיפש להתעשר, הוא לא חיפש לחיות בווילה נוצצת זהב ויהלומים,
כל מה שהוא חיפש היה פיתרון לכלל המין האנושי שהיה זקוק לבתים לאחר המלחמה.

אם הייתי יכול היום לבצע עבודת מחקר כבר עכשיו ,
סליחה, ברגע שאמצא את הזמן להתחיל את עבודת המחקר שלי, אין לי ספק שהיא תתמקד בתנאים הקיצוניים שסובבים את צדק , גנמיד, הירח , ויתר הכוכבים במערכת השמש, ועל הארכיטקטורה שיכולה להתקיים שם,
הגזע האנושי צריך לפרוץ לכוכבים על מנת להמשיך להתקיים,
העולם הזה ניהיה צפוף מיום ליום, והקרח הולך והופך לדק יותר ויותר,
מתישהו כולנו עלולים ליפול

ומשום מה הדברים עדיין אינם פשוטים.

הכל מסובך ועם זאת הכל פשוט, אני שואף להבין כי כשאתה מבין אתה מקבל ,
כשיש לך את הסבלנות להבין לנתח ולהיכנס ולרדת לעומקם של דברים אז אתה מבין, וכשאתה מבין אז אתה יותר רגוע.
באופן יחסי הייתי אומר שאיכשהו אני עדיין לחוץ, למרות שאני מבין הרבה, באופן יחסי כמובן, הכל יחסי, גם המוות יחסי,
כולם מתייחסים לעצמם כאן כאנשים חיים, אבל אף אחד לא השלים עם העובדה שהוא מת כבר מזמן.
מאחר והזמן עשוי כולו על ציר אחד, עבר הווה ועתיד, קשורים זה בזה כמו שקוסם לעולם יצליח לקשור טבעות אחת בשניה,

עוד לא נולדתי, אני כאן, אני כבר מת.
לכן אולי אם נסתכל על הדברם מנקדת מבט מסויימת נבין למעשה שכולנו כבר מתים,
אני נע בין אתאיזם לאגנוסטיזם , אני נע בין רגעים של כוח לרגעים של חולשה, אם כי השאיפה שלי היא להביא לרמה אפסית של רגעי חולשה, אני לא רוצה שאף אחד יתמוך בי,
אני רוצה להיות עצמי , אני רוצה להבין, ולהיות אינדבדואל באופן מושלם.



ברמה זו או אחרת, המוח שלנו הוא מוח, כמו השולחן שעליו אני כותב, הטרגדיה מתחילה ברגע שחומר כמו המוח והשולחן מתחילים לייצר מחשבות.

למיטב ידיעתי ישנם 3 מצבי צבירה בסיסים לכל דבר ביקום,
חומר, גל , ואנרגיה,
שלושתם יכולים להתקיים בכל מקום בכל אחת מן הצורות, ז"א שאם ניקח את השולחן ונניע אותו במהירות האור הוא עשוי להפוך לארנגיה טהורוה, ואור. אור מתנהג כמו נשים, הוא עושה מה שבא לו כשמתחשק לו הוא מתנהג כמו חלקיק - כמו חומר, וכשבא לו הוא מתנהג כמו גל.
[i] מכל מקום, הסוגיה הזו מפחידה משהו,
בא לו אחד וריכז כל כך הרבה חומר במקום אחד, היה פיצוץ, הדברים התחילו להתגלגל ולהתפשט , נוצרו כוכבים ממימן מצתאן , פחמן דו חמצני וברזל, שחלו להם אמבות בשקט מהמרק הקדמוני , וחלמו להן כולם להיות לצפרדעים, גילו את היבשה והחליטו כי טוב הדבר, הבה נטפס על העצים, גילו את העצים ואמרו כי טוב הדבר,
הבה נפרוש לנו כנף ונטיל במרומים, ראו כי טוב הדבר, אך האדמה מציעה של זנים ומינים, ויתהלכו להם חיות, והיו החיות לקופי אדם ולקריטונים , והיו הקריטונים לניאדטלים והיו הניאדרתלים להומו ספיאנס, ותיהיה חברת בני האדם מקום , לטוב ולרע, בעוני ובאושר, בטרגדיה , בשלווה, בהרמוניה ובמלחמה.

אף אחד לא שואל את השאלות הנכונות, אנחנו עובדים , חלקם לומידם, חלק שואלים שאלות, וחלק אוהבים להישאר בית לרות האח הגדול.
הסיפוקים שלנו מאוד מידתיים, ברמה מסויימת אני שואל את עצמי בשביל המצאנו חשמל , רדיו אנטיביואטיקה , חלב מפסוטר וסוליות נעליים ?

מה היה כל כך רע, בלחיות במערה, לצאת לצוד עם חברייך הברברים , כשבני אדם היו עוד חלק אינטגרלי מהטבע ,
הכל היה כל כך שקט.

I can believe things that are true and I can believe things that aren’t true and I can believe things where nobody knows if they’re true or not. I can believe in Santa Claus and the Easter Bunny and Marilyn Monroe and the Beatles and Elvis and Mister Ed. Listen–I believe that people are perfectible, that knowledge is infinite, that the world is run by secret banking cartels and is visited by aliens on a regular basis, nice ones who look like wrinkledy lemurs and bad ones who mutilate cattle and want our water and our women. I believe that the future sucks and I believe that the future rocks and . I believe that all men are just overgrown boys with deep problems communicating and that the decline of good sex in America is coincident with the decline in drive-in movie theaters from state to state. I believe that all politicians are unprincipled crooks and I still believe that they are better than the alternative. I believe that California is going to sink into the sea when the big one comes, while Florida is going to dissolve into madness and alligators and toxic waste. I believe that antibacterial soap is destroying our resistance to dirt and disease so that one day we’ll all be wiped out by the common cold like the Martians in War of The Worlds. I believe that the greatest poets of the last century were Edith Sitwell and Don Marquis, that jade is dried dragon sperm, and that thousands of years ago in a former life I was a one-armed Siberian shaman. I believe that mankind’s destiny lies in the stars. I believe that candy really did taste better when I was a kid, that it’s aerodynamically impossible for a bumblebee to fly, that light is a wave and a particle, that there’s a cat in a box somewhere who’s alive and dead at the same time (although if they don’t ever open the box to feed it it’ll eventually just be two different kinds of dead), and that there are stars in the universe billions of years older than the universe itself. I believe in a personal god who cares about me and worries and oversees everything I do. I believe in an impersonal god who set the universe in motion and went off to hang with her girlfriends and doesn’t even know that I’m alive. I believe in an empty and godless universe of causal chaos, background noise, and sheer blind luck. I believe that anyone who says that sex is overrated just hasn’t done it properly. I believe that anyone who claims to know what’s going on will lie about the little things too. I believe in absolute honesty and sensible social lies too. I believe in a woman’s right to choose, a baby’s right to live, that while all human life is sacred there’s nothing wrong with the death penalty if you can trust the legal system implicitly, and that no one but a moron would ever trust the legal system. I believe that life is a game, that life is a cruel joke, and that life is what happens when you’re alive
and that you might as well lie back and enjoy it

Ozymandius - a true story

I met a traveler from an antique land
Who said: "Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desert... Near them, on the sand,
Half sunk a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed;
And on the pedestal these words appear:
My name is Ozymandius, King of Kings,
Look on my works, ye Mighty, and despair!
Nothing beside remains. Round the decay
Of that colossal wreck, boundless and bare
The lone and level sands stretch far away