עונג

המציאו המון דברים מופלאים.

חלליות,אוניות,גלגלים,פלאפון,

אבל מתי ימציאו מכשיר המאתר מחשבות זימה ?

אני עוסק בספורט כל חיי.

מאחורי ים של קילומטראג׳.

אבל את 80 המטרים היפים בחיי חוויתי כך:

ישבנו על הספה.

על המיטה פזורים ים של אביזרי כאב מענג.

עישנו , הכל היה מוכן לקראת...

ואז, כשלגופי כבר מוצמדים אי אלו...

נזכרנו שיש בקבוק שתיה שטרם נגענו בו והוא מונח ברכב מאחורי המושב.

שאלתי אותה , מה עושים ?

עיניה הצביעו על הדלת.

הבנתי, התלבשתי כשהכל עלי וירדתי לרחוב .

80 מטר של נראות ונסתרות גמעתי בחיוכים.

רק אני והיא יודעים מה שהרחוב ממש לא יודע.

לעולם לא אשכח כל מטר מה 80 האלו.

בידור.

כוס היין נמזגה.

הונחה בעדינות על השולחן.

ישבנו יחד על הספה.

ירכי צמודה לירכה.

כף ידה המטופחת הונחה בעדינות על ירכי החשופה.

והרפיון אחז בי.

רוצה שגם את תישתי ,ביקשתי.

ברור !!! השיבה.

ידה האחת מגישה לי את הכוס עם הוויסקי המתנדד בתוכה ואני אוחז בה.

היא מרימה את הכוס השניה, שנתחיל?

ברור !!! השבתי.

השקנו את הכוסות , לגמתי את שלי בגמיעה אחת.

גם היא עשתה זאת.

נאזקתי , כשפניי למעלה.

רגלי נקשרו כל אחת לצד אחר במיטה.

גופה המהמם רכן לעברי , ולחישה נלחשה... אתה כולך שלי.

הרגשתי את ירכיה הממוגפות על שיפולי גופי.

כל כך רציתי להניח את ידי על ירכיה אך לא יכלתי.

התבוננתי לעיניה, עמוק לתוכן.

חיוך של אושר עטף את פניה היפות.

שריטה ,סטירה,לטיפה .

שיא האושר.

לא פעם קורה לי, כאשר אני הולך ברחוב ורואה אשה מלובשת ממש כמו שאני אוהב.

מעלה את המבט מלמטה למעלה ורואה דמות מאכזבת.

מרגיש כעס מסויים על כך שהעזה להתל בי.

מה עם משטרת האופנה?

זהו?

אין יותר דו״חות ?

פתאום , בלי שום אזהרה , הופיעה משום מקום , הולכת גאה ,תמירה, נאה בצורה בולטת .

נעולה מגפיים , מהם מציצים ועולים זוג גרבי ברך על זוג רגליים שפשוט לא נגמרות.

מזל שמישהו המציא מכנסיים קצרות לבנות כדי שהמסע הזה יסתיים איפה שהוא.

ואז , לרוע המזל מתיישבת עם חברתה בשולחן הסמוך לשלי ושתיהן צוחקות ומשוחחות בינהן כאילו כל העולם שייך אליהן.

עשיתי עצמי כאילו הן לא קיימות.

אבל ככל שהתעלמתי מהן ,מבטיי בלשו מידי פעם אחר ירכיה החטובות.לפתע הרגשתי רטיבות בלתי נשלטת.

קמתי כאילו כדי לסדר את חגורתי וחשכו עיניי.

כתם ענק נוצר על מכנסי וחשף את כל ״התעלמותי״ מהן.

שמתי פעמיי לשרותים ושם פשוט נאנקתי.

לפעמים הגוף  מנצח את הנפש.

הולך לתומי בשביל המוכר.

קריאה מוכרת : היי בוא לכאן חבר.

מפנה מבטי ונתקל בעץ , ידידי הטוב מהפוסט הקודם.

שמע הוא אומר לי , מה שקורה מתחתי כאן בלילה , אפשר לכתוב על זה ספר.

אז תכתוב ! אני עונה.

אני מתלבט .

למה מתלבט ? אני שואל.

הוא עונה :״כי ספר עושים מעץ !!!״

יש גזע עץ רחב , שהוא ואני פיתחנו יחסי ידידות .

לפעמים כשאני עובר לידו הוא מזמין אותי להשען עליו ולהרגע.

ואז , כשאני נעתר לבקשתו ,פורס רגלי על הדשא , מציפות אותי מחשבות על היום שחלף.

כל פעם אני נזכר בנסיעת הבוקר לעבודה, ובהבלים של שדרני הבוקר הבוקעים מן הרדיו.

אין לי ספק שהם באו להעביר את משמרתם ואני המאזין ממלא ראשי בהבלים.

תמיד בפקק אני מחפש את אותן פנים צעירות של נהגת צעירה שתכבוש הבוקר את ליבי לרגע.

שנינו מחליפים מבטים ושייכים רק לאותן שברירי שניות אחד לשניה.

ואז ...זוג צעיר שהלך בסביבתנו מתיישב על יד עץ אחר.

ואני שלא מעוניין להפריע , קם באיטיות ,טופח על גזע חברי הטוב שמלווה אותי במבטיו, ואני נעלם באופק.

היופי מתקיים גם בדברים הגרועים.

אני לומד מהם ומתרווח בשקט במקומי.

תמיד אני מוצא עצמי שמח בכל סיטואציה, גם אם לכאורה אינה טובה.

כי תמיד אני שמח לגור עם עצמי.

הערב ניפגש.

מותר לי לבקש ממנה איך להתלבש.

היא יודעת בדיוק מה אני אוהב.

אבל עם כל הכבוד לכבודי , היא תמיד תגיב : ״אני אחשוב על זה ״.

מערכת יחסים אידאלית!!!

בוקר של אור.

מחשבות זימה משתובבות להן בראשי.

רוצה להרגיש את אצבעותיה חורצות בבשרי בנחישות .

לראות את ציפורניה המטופחות , צבועות בלק שחור מטפסות לאורכן של צידי גופי .

להרגיש את אותה המולת כאב מענגת המרטיטה את הגוף.

מבט חטוף הסורק את גופה המופלא לכל אורכו ומתעכב על פניה היפות .

 לנחש מה תחליט ההמשך.

היא תלחש לי להסתובב על ביטני.

משם אפקיר גופי לחסדיה.

הצלפה אחת וגופי יצטמרר לקראת הההמשך .

ידיי ימששו את ירכיה ויחפשו את המפגש עם המגף, אך היא תאחוז בהן בתקיפות ותניח אותן בצידי גופי.

משם ההמשך ידוע לשנינו.