מיש

בהמשך להתמודדות עם שגרת החיים הקורונית...
כשבן הזוג צמוד צמוד, ובעל הבית רחוק רחוק.

במסגרת התכתבות בוקר קלילה, לפני ואחרי מקלחת,
אני מעדכנת אותו שבן הזוג נכנס וממשמש לי את הציצי (והנייד לא היה לידי).
בעל הבית פתאום מבקש שיתן לי גם 20 ספנקים.
אני בודקת שבן הזוג שלי בעניין (כי הוא לא חייב לשתף פעולה),
ואז מקבלת שעת ביצוע ובקשת דיווח.

אז קיבלתי והתפתלתי תוך כדי, 
ובגלל שבן זוגי מאד מאד מאד מאד מרחם עליי,
זה כמעט לא נראה!
אבל תאמינו לי, בחיי, שזה כאב מאד! אפילו קצת בכיתי...

והיה after care אוהב ונעים ביותר (:

* והייתי חוגגת לך יום הולדת בבלוג, אבל כבר לא צריך (:

היום:

"בוקר טוב נשמה שלי" (פנייה שכבר ממיסה אותי...)

ואז התכתבנו קצת.
הוא שואל ואני עונה, ולמרות שזה נורא קשה, כי אני קשקשנית ידועה,
אני נזהרת לא לחרוג מהכפתור מהפוסט הקודם.
אני מעיזה קצת לשאול (בעיניו זה קצת "לתחקר") ואפילו מקבלת תשובות!

מתישהו בשיחה כתבתי לו:

"לא יודעת אם יצא לך לראות את הפוסט האחרון שלי (על הכפתורים)"

והמשכתי להקליד.

אבל אז הוא כתב שקוראים לו והוא חייב לסיים.

ואני יודעת שהוא באמת חייב ואין מה להמשיך לכתוב, אז מחקתי ונפרדתי.

את מה שמחקתי, הדבקתי לכאן לטיוטא:

"אתה בצללים, בדר"כ לא משאיר עקבות,
אז אני לא יכולה לדעת מה ראית ומה לא,
גם הודעות שאני שולחת"

וידעתי שהולך לצאת מזה פוסט!

הייתה פעם, ש(גם)הוא צחק שאני עושה עליו סטוקינג,
ונורא נעלבתי, כי אני (ממש משתדלת) לא! (לעקוב ולבדוק...).

ואז הייתה את הפעם שיצאתי לדרך ושלחתי לו הודעה מוקלטת,
ואמרתי משהו על זה שנראה לי שהיה מחובר...
(כבר הצלחתי לקלוט משהו, שבא לידי ביטוי בתצוגה של ההודעות בווטסאפ).

ואז:

בתגובה לזה שכתב שאני ממש מרגלת אחריו,
הקלטתי לו תוך נסיעה, הודעה נורא מצחיקה (שחבל שאני לא יכולה לשים פה),
שאני אומרת לו בה, בתחנונים:

"לא... אני ממש ממש ממש לא מרגלת אחריך...
מה אני אעשה, אני רואה (את מה שאני רואה),
ממש, אני ממש לא מרגלת אחריך!
איך אני יכולה?
אני אין לי מושג מי אתה, איפה אתה, כלום"

[14:51, 11.4.2020] בעל הבית!!!: את כן!
[14:52, 11.4.2020] בעל הבית!!!: זה מצחיק

"טוב, אז אני יודעת שהחוק הוא שאם אתה אומר שאני כן, אז אני כן!
אז... אני לא אתווכח עם זה, כי מה שאתה אומר, זאת המילה.
אההה, אבל, טוב... אני ממש אשתדל שלא! (ופה ממש צחקתי בקול)
והעיקר שזה מצחיק אותך."

ואז אח"כ לא התאפקתי וכתבתי:

ועכשיו אחרי שצחקנו, כמה מילים רציניות על כל זה.

בימים האחרונים חשבתי על זה, שלפני שנכנסנו להיררכיה,
הוא היה מדבר איתי הרבה יותר בחופשיות (ושאני לפעמים מתגעגעת לזה).
מחירה של ההיררכיה:
הTOP נוטה (להיות או) לפתח איזה דיסטאנס מסוים (לפחות אלו שהייתי איתם בקשר).

כמו שאני חיה בשלום, עם הדיסטאנס שקיים או נוצר, כך התרגלתי כבר לחד צדדיות.
לכתוב ולא לדעת מתי ואפילו אם, מה שכתבתי נקרא.
אבל האינסטינקט שלי להיות בשליטה, מופיע גם כשאני בוחרת לוותר עליה...
והוא מופיע בכל מיני דרכים (בחלקן אני ממש לא גאה!).

מי שמכיר אותי, יודע שאני מריחה דברים,
שהאינטואיציות שלי עובדות שעות נוספות (גם אם קורה שטועות).

אני ידועה בתור חוקרת בולשת, ולפעמים מכשפה (במובן של "מרגישה" דברים).

גם מס' 1, לפני עשר שנים, צחק איתי (וקצת עליי) על זה. גם הוא נהנה מזה שאני כזו.

אחרי כמה ימים, שבהם שמתי לב שאני מתאפקת מלבדוק אם היה מחובר,
שאני נמנעת במודע מלחפש אותו במרחב הוירטואלי,
כתבתי לו את זה:

בוקר טוב בוס 💚💗

יש מלא דברים שאני רוצה שתדע עליי.
למעשה, הייתי רוצה שתדע עליי הכל.
זו אחת השריטות שלי... שמשלימה את זה, שאני רוצה לדעת הכל על מי שאני אוהבת.
רוצה!
אבל גם ריאלית שאף אחד מהם לא ריאלי.
אתה לא תדע עליי הכל ואני לא אדע על אף אחד הכל.
ובעיקר עליך, אני אדע מעט מאד.
בזה אני מורגלת, בלהשאר בערפל בנוגע לגבר שהכי משמעותי לי.
זה היה ככה עם אבא שלי, מגיל קטן.
אח"כ ביג טיים עם מס' 1 (שעל זה יש לי לספר לך בהמשך, אם טרם סיפרתי).
ואיכשהו, מצאתי את עצמי בעוד קשר כזה, איתך.

ואתה צודק כשאתה חושב שאני סטוקרית... כי יש בי פוטנציאל כזה.
אני סקרנית בטירוף, וגם יש לי גם אינסטינקטים של חוקרת.
אבל! אני דואגת שזה יהיה בשליטה, ולא ינהל אותי.
והמזל שלי, הוא שאני חיה עם הערפל די בסדר, ולא משתגעת.
ובעיקר, שאני מקפידה, שזה לא יפר את הפרטיות שלך (או של כל אחד).

אני לא אציץ למשהו שמסקרן אותי, גם אם הוא מונח מולי, אם ברור לי שמבחינתך "זה לא ענייני".
אני לא אחקור מאחורי הגב, על משהו, שברור לי שמי שחשוב לי, רוצה שלא אדע.
בעניין הזה, יש לי שליטה פנומנלית על הסקרנות שלי.

הייתה לי חריגה אחת בעניין, בנוגע למס' 1, הרבה אחרי ש"נפרדנו".
(אולי סיפרתי לך)
והיא הייתה ממקום של הישרדות נפשית שלי.
זה קרה הרבה אחרי מאבק עם עצמי, ובשליטה מלאה.
אספר לך פעם  (:

עברו שנים, מאז שהייתי נתונה.

נתונה לכפתורים.

כאלה שלוחצים עליהם, ואני פועלת בהתאם.

ומאז שנכנסנו להיררכיה, זה קרה ממש מעט פעמים.

קודם כל, כי הוא החליט על קצב מסוים, איטי, מחושב, מיושב.

ואז הגיעה גברת קורונה, והכניסה מגבלות לחיים של כולנו.

הוא לחץ לפני כמה ימים על כפתור, ולקחו לי כמה שניות לקלוט.

זה חלק מהתהליך, מהזמן שלוקח למיינד, להתאים את עצמו למצב ההיררכי החדש.

ואז כשהוא הסב את תשומת לבי לכפתור שנלחץ (ופספסתי), עבר בי רעד.

גם של עלבון, כי הרגשתי ננזפת לרגע (ואני שונאת לטעות),

אבל גם של העמדה במקום, שמהדקת את ההפנמה.

ומאותו רגע, אני נתונה להוראה.

בשונה מהעבר, שיכולתי לציית ועדיין לבעור מבפנים,

בימים האחרונים, אני מוצאת את עצמי מצייתת ושקטה.

בלי בעירה, בלי כמיהה, בלי התמרמרות, בלי קושי.

ממש בסבלנות.

כי הוא ביקש.

לא מתגעגעת פחות, אבל עסוקה בזה פחות.

לא יודעת אם לזה הוא התכוון...

אבל יוצא שהוא עושה (לי) טוב, בכל דבר שהוא עושה.

אז לתהייה, אם אחרי כל השנים, אני עדיין יכולה להיות במקום הזה, 

אני מקבלת תשובות, שיכולה.

לא פחות מפעם.

רק הרבה יותר בשלה, יותר בוגרת, יותר אסופה, יותר רגועה ושלווה.

פחות רכבת הרים, פחות ריגוש אקסטרים מטלטל, 

אבל נעים וממלא ונכון ומרגיע ומחבר.

מקווה שיקרא את זה.

ויאהב  }{

זה כמו שליטה מרחוק...

רק הרבה הרבה הרבה פחות כיף!!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 "מתגעגע" 

ואני לא צריכה יותר מזה!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וקצת נוסטלגיה, שעושה לי טוב בנשמה:

הפניקס ~ עוף החול 

למה שמחכה לך בווטסאפ }!{ 

ועסוק.

עסוק מאד וחיוני מאד.

וצריך להעלות פוסט...

אתמול לא פרסמתי, אבל היה 1 באפריל, כך שבכל מקרה, לא היה טעם.

וגם ככה, אתה חיוני ועסוק מאד, ולא עומד בקצב הפוסטים שביקשת... אז ויתרתי לעצמי.

ויכול להיות שיהיה לזה מחיר עבורי? אבל קורונה וזה...  (:

וגם פינקתי בתמונות ממש חושפניות בווטסאה (מי ראה זהו זה?),
שנראה לי שלא הצלחת עדיין לראות. (חיוני ביותר ועסוק בטירוף... אמרנו?)

אז הבלוג והשטויות שלי והעדכונים והתמונות...

הכל מתגמד, כשאני יודעת שאתה לא מספיק לנשום.

מקווה שאת מי שצריך, אתה מצליח לחבק מספיק!

הזמן אצלנו לא משחק תפקיד.

שמונה שנים הוכיחו את זה.

אז עוד שבוע? חודש? כמה שצריך.

באיזו קבוצת פייסבוק פרטית של נשים, שאני חברה בה, פורסמה שאלה אנונימית של מישהי נשואה (עם ילדים קטנים), שנמצאת בזוגיות פתוחה.
שעד לפני חודש, החיים שלה היו מושלמים בין הבעל והאהוב, ועכשיו עם הקורונה,
היא מרגישה כלואה וממורמרת, חסרת סבלנות, הכל מעצבן אותה פתאום, היא בלתי נסבלת ולא נעימה.
התקשורת שהיא מצליחה להשחיל עם המאהב בתוך הסגר, מפריעה ופוגעת בקשר עם בעלה.
היא מנסה לשכנע את בעלה, שהיא צריכה להפגש על המאהב, והא נלחם על זה שזה לא מתאים.
גם מסיבות של חשש להדבקה, וגם כי זה ייצור חוסר הדדיות מובהקת בין החופש שלה, לכלא שלו.

רוב המגיבות שם, השתלחו בה, שהיא אגואיסטית, נצלנית, נרקסיסטית, מפונקת.

קראתי את התגובות והתרגזתי, והתעצבתי, וחשבתי.
גם עליה, שאני לא מכירה, וגם עליי ועלינו ועל האנשים שמסביבי, שמתרגלים הסתכלות אחרת.

ועניתי:

לי יש מזל אחר: המאהב שלי, שהוא גם ה-TOP במערכת היחסים ההיררכית ביננו,
מפעיל אחריות ודואג לבריאות שלי ושל משפחתי, ולא מאפשר פגישה בשלב זה.
דואגים לתקשורת אוהבת אחרת.
ולזמן פרטי בתוך הסגר.
זה זמן לקיים תקשורת עמוקה עם כולם.
בן הזוג, המאהב וגם הילדים.

אני בגישה, שאנחנו צריכים לדאוג לאושר של עצמנו, כי אחרת אנחנו נהיים פקעות עצבים,
אבל חשוב לעשות את זה במסגרת המציאות ולא לזרוק את כולם לעזאזל.

רובכן התייחסתן ל"אגואיזם" שלה.
וזה לא הוגן!! שכחתן להתייחס לקצוות העצבים, שאליהן אפשר להגיע במצב כזה.
אגב, זוגיות פתוחה, לא בהכרח שמה את הזוגיות הראשית (הביתית) במקום הראשון.
כל מי שמעלה את זה בתור הנחה בסיסית - טועה!!!
לפעמים, הזוגיות השניה (או השלישית), היא מוקד העוצמה והבסיס.
כל מערכת (כמו כל אדם), עם המבנה הייחודי שלהם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

וכאן אני מוסיפה, שבמקרה שלי, עם כל המורכבות והקשיים של ניהול שני קשרים במקביל,
הם מבחינתי, מזינים זה את זה.

גדלותם של שני הגברים, בעיקר של הפרטי מהבית,
היא להכיר בזה, להכיל את זה, להזין את זה, כדי להזין אותי.
כי כשאני מוזנת, אני שופעת, אני רכה יותר, אוהבת יותר, שמחה יותר.

בעל הבית, כל הזמן אומר, שהזוגיות והמשפחה הם במקום הראשון.
ואני רק יותר מעריכה אותו על זה.

אבל אני לא מתחברת ל"מקום ראשון או שני".
אני מתחברת לגישה, שזה שדה של אנרגיה, שיש בו הנעה והנאה, הזנה ופורקן.

למזלי, הצורך שלי בפיזי, הוא מינורי יחסית, אני מאד מנטאלית,
אז אם יש תקשורת, ואני יודעת שיש רגשות, אני בסדר.

גם ובעיקר שאני יודעת שאתה עסוק!  (:

וסרטון שקפץ לי ביוטיוב, אין לי מושג איך! לא התכוונתי, אבל קחו:

עם הזמן והימים שעוברים, אתה ממלא יותר מקום ביום שלי.

במחשבות שלי, בשיקולים שלי.

אבל, לא רק אצלי.

אתה תופס יותר ויותר מקום אצלנו בבית.

בגלל שהכל פתוח וגלוי ומפורגן, אז אתה מקבל מקום, ואפילו של כבוד.

אם זה באאוטסורסינג שכבר הזכרתי, שמשתדרג להנאת כל הצדדים
(חוץ מברגעים של האטבים בפטמות) (וחוץ מהחגורה) (אאוץ')

אם זה בשיח הטבעי עם הפרטי שלי.

אם זה בשיחות עם חברות, שאת כולן אתה כבר מכיר בצורה כזו או אחרת.

וכל זה מאד מאד נעים לי.

ואני תוהה אם יש לך בכלל מושג, עד כמה מקום, כבר יש לך, פה.

מודעת לכמה שאתה עמוס ומותש בטירוף, גם בתקופות "רגילות" ועכשיו עוד יותר.

ושאתה מזגזג בין העבודה, לבית, למשימות, לאחריות.

ומאד מעריכה את הרגעים שאתה מפנה לי, בהודעות ובטלפון.

אני לא יודעת מה יהיה ברגע הבא, הכל לכולנו כל כך מעורפל ומלא אי ודאות...

אני ממתינה בסבלנות לימים, שבהם יהיה מקום לעניין ושעשועים וקינק ושמחה ופינוקים.

ואני מאד רוצה לפנק אותך!

זה נראה מינורי, כי הפרטי בכל זאת מתחשב בזה שאני עדינה... אבל זה כאב! כי ביקשת!

"פוסט:

כשאנחנו ישנים בלילה, במיטה הגדולה שלנו, את מתרחקת כל כך לצד שלך ויוצרת כזה מרחב, שמרגיש כאילו את מפנה מקום ביננו לעוד אחד.

ואני אומר: מאמוש זה בסדר את יכולה להיצמד, אם הוא יהיה כאן לידך אני ממילא לא אשאר על המיטה. 😉"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נראה היה לי יותר נכון, שזה יפורסם אצלי בבלוג!

ואת זה בחרנו יחד:

ובכלל... Suede

היה קשה לבחור!

כשמאסטר ווטסאה מוסיף את האימוג'י המדויק, בדיוק בזמן הנכון!

אי אפשר להפגש עכשיו.

כלומר אפשר, אבל הוא לא רוצה לסכן, אם יש ברירה.

(שזה ממש אחראי ואוהב מצידו)

טלפונים והתכתבויות והודעות ותמונות וסרטונים ועידכונים...

ואני הכי רוצה לשמח אותו ולהצחיק,

כדי להנעים לו את התקופה הקשה שעוברת על כולנו (ועליו אולי יותר).

הוא כתב לי משהו ועניתי על זה ושאלתי משהו.
ואחרי כמה הודעות סתומות, קלטנו שהבנתי לא נכון, ויצאתי פקק.
רציתי לקבור את עצמי בין הבלטות מרוב בושה, אבל יותר מזה שמחתי שהצחקתי.

קשה לי להצחיק ולשעשע בימים אלה.
הפרופורציות לא תואמות.
בכל זאת, אני מנסה.
הוא אומר שגם מצליחה.
ועדיין, אני מרגישה שזה רחוק מלהיות מספיק.

***  רעיונות יתקבלו בברכה *** 

(פה או בפרטי)

אגב, הפרטי שלי מהבית, מצליח להצחיק את כולנו,
אבל זה דברים שאני לא יכולה לפרסם פה!