אני משערת שכתבתי על זה הרבה בגלגולים הקודמים, לפני שבע, שמונה, תשע, עשר שנים...
אבל מי זוכר?
וגם אם כן, זה בטח נכתב אחרת.
ויש לי כבר קוראים חדשים (:
אז הנה, מההווה:
כשאני אוהבת מישהו, או בכלל כשאני בקשר עם אנשים, אני אוהבת לדעת.
מי שמכיר אותי, יודעים עד כמה.
אינטנסיבי, אינטגרלי, אוניברסלי, אובססיבי? (קצת)
אני סקרנית ורוצה לדעת כי אכפת לי, כי זה בשבילי ביטוי לאינטימיות, גם לאהבה.
המדקר שלי פעם נתן לי את ההסבר שלו לאהבה, ומצא לי חן:
אהבה זה בעצם ביטוי לחלק שלנו, שמושקע.
כשאנחנו מטפחים את הגינה שלנו במו ידינו, אנחנו אוהבים אותה יותר, מאשר כשיש גנן שמתחזק אותה.
ככל שאנחנו משקיעים במישהו (מרצון, מבחירה), אנחנו אוהבים יותר.
התחברתי לזה.
מעבר לרצון לדעת, אני רוצה שגם ידעו עליי.
מי שהיו איתי בקשר היררכי, יודעים שאני רוצה להגיש את עצמי ככל הניתן,
להנגיש את עצמי במקסימום.
לספר על עצמי הכל, לעדכן בכל מה שניתן, לדווח, לשתף, לשקף.
בעצם, להכניס את האחר, ה-TOP,
לחיים שלי, לראש שלי, לגוף שלי, ללו"ז שלי, לבית שלי, לשגרה שלי,
להתרחשויות שאצלי, למחשבות, לרגשות, להתלבטויות, למצב הרוח,
להחלטות, לבחירות, לחששות, לשמחות, לעצב, להתרגשויות.
אז אחרי שפע ההודעות ששלחתי לבעל הבית, לעדכן אותו ולספר לו כל מיני דברים (בלילה, בבוקר והלאה)
יצאנו (עם הזוג והקטנה) להתאוורר קצת מאחורי הבית, עם הכלב, כן? 100 מטר בערך, כן? בטבע...
וחשבתי על זה, שגם אם אני לא יודעת מתי הוא רואה הודעות, ולכמה מהן הוא מתייחס,
זה נעים לי לדעת, שהוא מעודכן איפה אני ומה אני עושה (וכו' וכו' וכו') (כל מה שצוין למעלה).
זה מייצר איזה פיצול מסוים בחיים, מה שאני חווה במציאות שלי,
ומה שחשוב לי לשגר לתוך המציאות שלו (והוא יעשה עם המידע, כרצונו).
ואז ניסיתי להזכר, אם זה קורה לי רק כשאני BOTTOM בהיררכיה,
והבנתי שאני כזו גם כשאני TOP, רק להיפך.
שם, אני כמובן לא מעדכנת, אבל אני רוצה להיות מדווחת, שיעדכנו אותי בהכל.
עשור אחורה, יצא שצחקו עליי פה, שאני חופרת לשולט שלי, שהוא בטח מותש ממני.
פתחו ניקים אנונימיים וכתבו בלוגים סטיריים עליי, על זה שאני מציפה בפרטים קטנים (שנראים) חסרי משמעות.
אני זוכרת ששאלתי שוב ושוב אז, וגם אחרי, וגם עכשיו, אם אני לא מנדנדת מידי, מעיקה.
ותמיד הרגיעו אותי ומבקשים שאמשיך.
אז בקשר זוגי "נורמטיבי" או עם מישהו שחיים איתו, זה פחות נחוץ באופן יזום, כי חולקים שגרה ומרחבי חיים משותפים.
אבל בקשרי היררכיה, כשלא חיים יחד, זה מבחינתי לא רק MUST לקרות, אלא קורה ספונטאני.
אני תוהה, אם גם אחרים מרגישים את הפיצול הזה?
עם ההוא שבשבילו התחלתי לכתוב פה לפני עשור, אני יודעת שזה היה מורגש.
הוא חי את החיים שלי, במקביל לחיים שלו.
כמו שני עולמות מקבילים, שמדלגים בינהם {אתה מוזמן לתקן אותי אם אני לא מדייקת (: }
אני הרגשתי את הפיצול, בזה שלצד לחוות את החיים שלי, גם דיווחתי עליהם כל הזמן (בפרטי וגם פה).
בסיבוב הקודם, עם בעל הבית, היינו מאד לייט.
לא ברצינות של הרגש וההתמסרות, אלא בביטויים שבקשר.
הכל היה מאד רגיש (לשנינו), עדין, רך, מתון (אבל לא שטחי!).
אז שם אני לא זוכרת שהכנסתי ככה פנימה אליי. (תקן אותי אם אני טועה?)
בסיבוב הזה, אני מרגישה את זה קורה, איך כל יום, זה מעמיק.
גם בצורך וברצון שלי שהוא ידע בכל רגע נתון, מה ואיפה ואיך והכללללל
והייתי בשוק כשהוא העיר לי כמה פעמים, שלא עדכנתי על משהו!
אני?
אני??
אני?????
ואני קולטת שאני עדיין מסננת המון.
ניסיתי לחשוב למה.
בעיקר כי אני לא רוצה להגזים, להעיק, להציף, להרחיק, לשעמם, לעייף...
שוב, אותן נקודות תורפה שלי, שהולכות איתי כל החיים.
אני עוצרת כאן, כי לא נראה לי שאני יורדת לסוף דעתי.
מובנת או לא מובנת?
אם לא, מוזמנים לשאול (הבנתי שזה טרנד פה עכשיו)
