לפני 8 שנים. 29 בדצמבר 2015 בשעה 15:33
מצד שני, אם קוראים, זה נותן מבט רק על מה שהוא רוצה להראות לך.
כשהחושך מאיר לנו את הלילה.
Something about a little box with a mirror and a tongue insideלפני 8 שנים. 29 בדצמבר 2015 בשעה 10:48
הייתי צעיר אז. גם היא.
אבא שלה היה שותף במלון שם, ואני הגעתי לבקר אותה.
נהייה מאוחר, והוחלט שמסוכן לי מדי לחזור על האופנוע בחושך.
חייכתי, הייתי בטוח שהלילה יהיה מעניין, רק שלא ידעתי כמה שונה זה הולך להיות.
את היום העברנו בכיף כמו שרק ילדים תמימים יכולים. ואני כל כך אהבתי שהתחיל להחשיך.
הייתי בטוח שנקבל אחלה חדר בלילה, והיו לי תוכניות לבתל את הילדה סוף סוף.
רק מה, לאבא שלה גם היו תוכניות, אחרות מהתוכניות שלי.
בלילה הוא סידר לנו חדר. יחד.
וכשאני אומר יחד, זה אומר שגם הוא בחדר!!!
סוויטה פתוחה שכזאת, שני מיטות זוגיות, אחת קצת מוסתרת, יותר צדדית.
רציתי לרצוח אותו, הבן זונה הרס לי את הלילה ואת כל התכנונים.
רק מה, הוא לא לקח בחשבון שאני יותר דפוק ממנו.
כשנכנסו לישון הוא מיד עשה כאילו הוא נרדם, ואוי איזו טעות זאת הייתה.
לקח כמה דקות שגם היא תסכים שהוא באמת ישן, ומיד אמרתי לה למצוץ וזרקתי את השמיכה הצידה.
ולא נתתי לה אפשרות להיות שקטה לגמרי עם כל הדברים שעשיתי לפטמות שלה.
הורדתי אותה לביצים, נתתי לה להסתובב ל69, ומצצתי לה את הדגדגן כל כך חזק שהוא בטוח שמע אותה נאנחת.
דאגתי שהיא תיחנק מהזין שלי ותחניק שיעול.
ואמרתי לה בקול שהיא צריכה לבלוע ולהמשיך למצוץ כשאני גומר.
והוא התפלץ בצד שלו, הוא סינדל את עצמו, לא יכל להעיר, לא יכל להתערב. מגיע לו!
משום מה הוא לא אהב אותי יותר. אפילו שתמיד הייתי מנומס איתו.
עבורו כמה שנים, והגעתי למלון הזה שוב. הפעם בוגר יותר, ואולי בעצם אף פעם לא הייתי בוגר יותר אחרי זה.
אבל את זה אני אשאיר לסיפור אחר.
לפני 8 שנים. 28 בדצמבר 2015 בשעה 7:30
כל פעם שאני הורג אותך אני מרגיש חי.
וכל פעם שאת נולדת מחדש גם אני נולד.
יש כל כך הרבה סיבות שאסור שזה יעבוד.
ושנינו יודעים שמגיע לך יותר.
אנחנו גם יודעים שזה לא משנה בכלל.
אי אפשר לעצור את הגלים, אין דרך להפסיק את הגשם.
והעולם ימשיך להסתובב.
מה שצריך לקרות, בסוף תמיד קורה.
אז תברחי שוב ושוב, ממני.
עד שתגיעי.
אלי.
לפני 8 שנים. 27 בדצמבר 2015 בשעה 15:05
כשאת כלבה אמיתית אין יחסי גומלין.
לא צריך להעניש אותך אם רוצים להכאיב לך, פשוט קוראים לך ומכאיבים.
לא צריך לספק אותך בכאב, זה כואב לך רק בשבילי.
כשאת כלבה אמיתית, את תמצצי גם זין מסריח בחדר מדרגות.
ולא צריך כלים ופלסטיקה כדי לגרות אותך, ולא צריך קשרים להדליק אותך. את כלבה.
ולא צריך הצגות של כלוב, או של רגשות.
כשאת כלבה אמיתית. את יצור נדיר, שרוב הגברים כאן לא יוכלו בכלל להבין להכיל או להתמודד איתו.
כשאת כלבה אמיתית, את תמיד תתאהבי בבן זונה. גם אם יהיו מקסימים מסביב, ואת תמיד תפלי בסוף לרשת של הסוטה שלא ייתן לך כלום, אפילו לא את השם שלו.
כשאת כלבה אמיתית, את תיק. בעייתית.
אז לכל האחרות, אתן יכולות לשחק בנשלטות, ובחמישים גוונים של בולשיט, אתן גם יכולת לנבוח וללכת על ארבע, ושתדעו, אתן הרבה דברים, רובם טובים, אבל כלבות טובות אתן לא.
נכנסתי לכאן לפני כמה שנים ועברתי יותר מדי זונות, פגשתי יותר מדי לוקחות, ים של נבהלות, ואולי גם כמה ציידות. וכל זה במטרה אחת בלבד.
למצוא אותך!
לפני 9 שנים. 15 בנובמבר 2015 בשעה 17:01
אני תכף יוצא לתפוח הגדול שוב.
שם אני נמצא במקום מוכר, שם הטירוף שלי מקובל, שם למדתי שאפשר שיהיה קר גם אם השמש זורחת.
אני יודע שאני לא אתאפק וכבר בבן גוריון אני אשלח את מייל שמדווח שאני בחזרה במשחק. אני יודע שעוד לפני שהמטוס ימריא אני אקבל את שלושת המיילים הראשונים.
הראשון יהיה רק אישור ורשימה של תאריכים. את המיקום הם ישלחו לי רק באותו יום של האירוע.
שני המיילים השניים יהיו מכאלה שעדיין זוכרות אותי, אחת תוסיף תמונה שלה קשורה מהסשן האחרון שלנו.
במטוס אני אדמיין איך אני מזיין בתחת את הדיילת המעצבנת. ואני לא הולך להתפשר על הנוסעת שיושבת לצידי הפעם, אני אשמור את כל החשמל בתוכי לעיר המזוהמת שלי. עיר האורות.
יש רק דבר אחד שאני לא מצליח להבין בי, איך אחרי כל התועבה הזימה וטירוף, אני תמיד חוזר לארץ רעב.
לפני 9 שנים. 14 בנובמבר 2015 בשעה 22:37
את יכולה להיות כלבה או הכלבה שלי.
לפני 9 שנים. 29 באוקטובר 2015 בשעה 14:27
היום של הציד החל.
והלשון שלי תמיד תהייה הראשונה שתפלס לי את הדרך אלייך, לתוכך.
עם הלשון אני אטעם לך את המחשבות והרגשות, ואת יודעת שאין בזה שום דבר פיסי עדיין.
עם הלשון אני אחבק אותך כשאת לא מוכנה ואלמד את פעימות הלב שלך.
ואין משהו שאת צריכה יותר.
אני שוב יוצא לציד.
ואני יודע שאני אוהב אותך כבר, אפילו שעוד לא הכרנו.
הפרומונים משתוללים אצלי בגוף ואני מרגיש את החדירה הראשונה שלי אלייך.
אני רואה ברוחי את השערות הקטנות והשקופות שלך נכנעות לרגע שאני מלטף אותך בו.
קצוות העצבים שלי באצבעות מרגישות את העור שלך, ואת הורידים שלך מתחתיו.
ואין מקום מסוכן יותר משדה הציד.
הקרקפת שלך קלועה בין האצבעות שלי, וכלי הזין שלי מוביל את הדרך.
אבל בצד שמאל נפער בור ענק, ואפשר לראות שם שברים אדומים פועמים.
אני תמיד חוזר פצוע.
אבל אני אף פעם לא לוקח איתי תרופה, או קונה ביטוח.
הפציעות של הציד מגיעות עם צלקות של אהבה, שבלעדייה לא שווה כלום.
אז אני יודע שהן כמו גלימה שחורה ישנה למודת דיונים בבית משפט עם פיאה לבנה.
או כמו עור מחוספס מסיגריות וזיפו שעובד רק עבורי לחיים במערבון ישן, שניה לפני שהיריות מתחילות.
או שזה כמו להזמין גולדסטאר כי זה מה שהייתה שותה פעם.
אני שוב יוצא לציד.
לפני 9 שנים. 29 באוקטובר 2015 בשעה 7:51
רגל אחת קשורה לכל צד.
יד קשורה לכל צד.
האבנים מציקות לך בגב.
כי אף פעם זה לא מספיק חזק עבורך.
המקומות שהטירוף יכול לקחת אותנו.
כמו אותה פעם בבית קברות פעיל כשהשועלים מקנאים בנו.
כמו היער והעץ המחובק שהשאיר בך שריטות.
לפעמים אני שואל את עצמי אם אפשר לטעום את הטירוף, אם צריך לשנות בו משהו.
לפעמים אני פשוט שמח שהוא שם.
עכשיו אני מפחד,
שאולי לא אמצא הר גבוה יותר, שאולי אוותר על טיפוס.
לפני 9 שנים. 27 באוקטובר 2015 בשעה 15:08
יש הבדל ענק בין להכאיב ללפגוע.
ולפעמים אנחנו שוכחים שהלב זאת רק משאבה.
לפני 9 שנים. 11 באוקטובר 2015 בשעה 9:08
היא הייתה הכלבה שלי, אימצתי אותה בגיל צעיר יחסית, תהליך האילוף היה קל, היא אהבה כל רגע, וגם אהבה אותי. עד שהבנתי שגם אני אוהב אותה קצת לפעמים, ושאם אני נשאר אז לא יהיה לה באמת עתיד.
כשהיא הכירה אותו הכל היה לה קצת מוזר. הוא לא לקח אותה כמוני, היה בו משהו עדין שהיא לא הכירה, היא הייתה צריכה להתרגל, ואני העמדתי לה תנאים מראש, אסור לך אנאלי איתו, רק אני מזיין אותך בתחת, אסור לך לבלוע לו, ואת צריכה לנשק אותו אחרי כל פעם שאת מוצצת לו.
היא עמדה בזה זמן רב, והוא כאילו התאים לזה גם והיה מוכן לכל שיגעון שלה, ומזל שהוא לא ידע שזה הגיע ממני, הוא בכלל פחד מאנאלי, לא תכנן לגמור לה בפה, ושמח לנשק אותה אחרי שהיא מוצצת, אז החמרתי לו את התנאים.
נתתי לו למצוץ לה את אצבעות הרגליים, לפעמים חצי שעה רצוף, והיא בכלל לא אהבה את זה, גם הוא לא, ואחר כך הוספתי איסור סקס ביום שבת, והיה את החלק שאני לא רוצה לפרט אבל בעיקרון היא הייתה מכאיבה לו בביצים, בכל מקרה, גם בזה הוא עמד. אז ניסיתי כיוון אחר.
תגמור לי על הפנים כמו כלבה היא בקשה ממנו, ואני רוצה גם סטירה בין לבין, וידעתי שזה שבר לה משהו בלב כשהיא אמרה לו את זה, זה לא התאים למערכת שלהם, אבל לא ויתרתי לה, והוא גמר ככה בדיוק, ואז ניגב לה את הפנים בעדינות, ואמר לה, "אם את כלבה אז את הנסיכה של הכלבות, ואני לשירותך, כמו פינקס הקטן" אז הייתי צריך להוציא את הכלים הכבדים.
ונתתי לה לשחק לו ברגשות, להגיד לו שהיא רוצה מישהו אחר, רוצה לעזוב אותו כי הוא לא מספק אותה, אז הוא השתדל יותר, ובסוף היא הגיעה אלי עם דמעות וטבעת יהלום......
היא עוד לא אמרה לו כן, רצתה לבקש רשות ממני. והאמת ראיתי כמה היא רוצה.
זיינתי אותה כל כך חזק באותו ערב, נתתי לה להחזיק את הטבעת בפה שלה בהתחלת הזיון, שיהיה לה קשה לדבר, להאנח, לצעוק, קשה בלב, אחר כך החדרתי לה את כל הטבעת מלבד היהלום לפי הטבעת וצילמתי אותה ככה, כל הרוע שרק יכל לצאת ממני יצא באותו לילה, במנות מוגדלות, הכל פרץ החוצה בגלל סיבה אחת מביכה..... ידעתי שהוא ניצח אותי.
ואז עלתה לי הברקה אחרונה, אני רוצה לזיין אותך בתחת ביום הנישואים שלך בשמלת הכלה, אני רוצה שיכאב לך ותרגישי אותי כשאת רוקדת שם, אני רוצה שתדעי שאת עדיין הכלבה שלי, רק ככה אני משחרר אותך אמרתי.
והיא שאף פעם לא ידעה להגיד לי לא הסכימה במבט כנוע שאני מכיר.
אז עברה לה שנה, שנה שבה התרחקתי ממנה, השארתי לה רק חוק אחד, הוא לא חודר אלייך לתחת, זה האזור שנשאר רק שלי, החתונה התקרבה, ואני לא עשיתי דבר כדי לגבות את החוב שלי, חיכיתי.
חיכיתי לראות אם היא תתקשר, אם היא תבוא, יותר נכון אם היא יכולה להשתחרר ממני מבלי שאני משחרר אותה.
היא לא יכלה, והתקשרה, שמעתי בקול שלה שהיא לא באמת רוצה, אבל בכל זאת תיאמתי את הכל.
אני הייתי אמור להגיע, לראות אותה מרחוק מתחתנת, היא תראה אותי גם, אני לא אפריע, אבל ידעתי שהרגע שבו המבטים שלנו יצטלבו יגרום אצלה לשבר, בניגוד אלי, היא לא יודעת באמת להיות בוגדנית.
אחר כך יש את הריקודים הראשונים, ומנה ראשונה, ובשלב הזה אני אפרוש לשירותי הנשים, והיא צריכה למצוא דרך להגיע לשם גם, ולבד, שזה אתגר לא קטן בחתונה שלך, הרשתי לה להיעזר בחברה אחת טובה, אבל רק כי לא היה סיכוי עבורה להגיע לבד מבלי שהיא תיתפס.
היא ידעה שאני אכאיב לה, ידעה שזה מטורף ומסוכן, והסכימה.
החתונה שלה הייתה מאוד מרגשת, מביך אותי לספר שהסתרתי מליחות רטובה כשהמבט שלנו הצטלב, שמחתי עבורה, גם אותו המבט שלי פגש לרגע, הוא לא ידע אף פעם את החלק שלי בחיים שלו.
עמדתי רחוק, ליד הכניסה, והחברה שלה גם ראתה אותי, סימנתי לחברה לגשת אלי לרגע, הצמדתי אותה לקיר, נתתי לה נשיקה כשהיד שלי על הצוואר שלה, היא הייתה מופתעת.
ואז ביקשתי ממנה לחזור לשם, וכשיגיע השלב שהיא צריכה לצאת עם הכלבה שלי לשירותים, שתקח אותה לחדר השירותים האחרון, השארתי שם שלט של "מקולקל, לא בשימוש"
כשהיא נכנסה חזרה לאולם אני נעלמתי.
אני כל כך רוצה את המבט שלה כשהיא נכנסה לתא הריק ההוא ולא מצאה אותי שם, במקומי הייתה שם קופסה שחורה עם עיטורים לבנים נר דולק ומכתב.
אני כל כך רוצה את המבט כשהיא פתחה את הקופסה ומצאה בו קולר אחד משומש, שבמקום לפתוח אותו, הוא גזור.
אני כל כך רוצה את המבט כשהיא קראה את המכתב כתבתי לה שם את כל מה שהיא הייתה צריכה לשמוע ממני ועוד קצת, ואתם תסלחו לי אם לא אפרט כאן.
הקיצר יצאתי נקניק, החתונה הייתה שיגרתית, החיים יהיו גם כאלה, ואני העברתי את עצמי למעמד שיגעון נעורים שחלף לו.
נשאר לי ממנה סיפור מעולה, זיכרון מתוק וחברה עם ישבן בריא שאני מבקר מדי פעם כדי להוריד את הלחץ.
אני מזיין אותה כמו מטורף, והיא מספרת לי שהכל בסדר שם אצל הכלבה שלי, או בעצם אצל הנסיכה שלו.