כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

יש שיקראו לזה צמרמורת.

יש שיבינו שזה עמוק יותר.

יש שיתקעו באחת האותיות. ולא בשביעית.

ויש את אלו שיודעות לחפש טוב יותר. לרצות יותר. לרצות פחות.

בלי לתכנן כלום, סתם לרדת.

לרדת למרכז כשאין לי מושג מה אני הולך לעשות שם.

אולי אני אשב מול הים קצת. על איזה מזח, ואראה אנשים רגילים אוחזים ידיים ומחייכים אהבה משעממת.

אולי אני אמצא נוף מאיזה מגדל, של תקווה ושקיעה.

אולי אני אגיע למישהי חדשה, כדי להרגיש שוב פרפרים בבטן, ולהוציא את השדים ואת כל המחשבות.

אולי בכלל מישהי ישנה שלא יודעת שהיא צריכה אותי עדיין.

אולי אני צריך לחזור למקום הטבעי שלי עם הרעל הישן מול ברמנית דקיקה שצריכה להיגמל מחסה.

אולי בכלל הכי שווה לי לעלות על מטוס לאיטליה לנקות את הראש קצת.

אני שואל את עצמי אם נכון לי לתת לחום של הגוף להשכיח את הקור שבלב.

או שאני צריך להיגמל מהרעב הזה שלוקח אותי כל פעם לטירוף אחר.

בכל מקרה, נראה לי שאני מוכן להקשיב סוף סוף, להצעות.

גם לשולטים יש נקודות שהם לא יודעים מה לעשות.

בייחוד עם עצמם...

כלבה של מישהו אחר.

גם היא נובחת ועומדת על ארבע.

גם היא מלקקת ובוכה כשכואב לה.

והיא אוהבת ושונאת את החיים שלה כמו כולן.

וזה לרוב תלוי רק באם היא לבושה או לא, או כמה היא רחוקה.

אבל בסופו של יום צריך לזכור שכלבה של מישהו אחר...... היא עדיין כלבה.

אישית אף פעם לא הייתי טוב עם גבולות או חוקים או בגדים וקישוטים.

אז אין סיבה לתת למרחק, לטבעת, לקולר או לטיפשות לעצור אותי.

להיפך, אפשר להשתמש בקולר לאחיזה נכונה, בטבעת ליצירת חוקים חדשים, במרחק לבנית ציפיות.

ובטיפשות כדי לנסות דברים חדשים שיעיפו אותי למקום לא מוכר.

תמיד הייתה בי נטייה למצוא את הבלתי אפשרי, השונה. המיוחד.

ופרצוף יפה, או ישבן מוצק אף פעם לא הספיקו לי.

זה הבייגלה הזה שנמצא שם מעל הראש שלך, או לא. אותו אי אפשר לזייף.

יותר זה דבר כל כך מרעיב.

ואם הבנת את המשפט האחרון, אז את חולה בראש כמוני.

איך זה שלאה ראתה אותך לפני שבכלל נולדת.

ואיך זה שכשאני רואה אותך כשאת כבר מזמן מתה.

זה לא משנה בעצם המילים, גם התאים האפורים לא קובעים כאן. רצון טוב הוא חסר ערך, וכל שאר התכונות גם לא יקבלו כאן משקל.

לא ביננו, כאן יש רק פוטנצייאל, ואיתו לא קונים כלום במכולת.

כמו בסרט ישן אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו בפער שבין הטעויות שמשאירות אותנו פצועים ואלה שהורגות אותנו.

אז אני שואל אותך משהו שלא יעזוב אותנו אף פעם.

האמנם? ואת עונה לי כן חד וברור.

ובפנים בפנים את יודעת שאת הפעם הבאה ואת כל אלפי הפעמים שאחריה, אני אשאל רק בדממה מוחלטת.

(האמנם?)

((האמנם?))

(((האמנם?)))

היו לי דמעות היום, נסיבות לא טובות שהחזירו אותי שנה וחצי אחורה, לרגע שהייתי נותן את שתי הכליות שלי ואת לב כדי לתקן.

גם שם שאלתי, האמנם? ורק פעימות של לב שנדם ענו לי בשקט.

אתה יכול לבחור היכן לפגוע, וכמה עמוק לחדור.

אתה גם יכול לכוון היטב ולירות מדוייק.

אתה יכול להרצות על חשיבות המיתר או על חידוד החץ.

אתה גם יכול לחייך בהנאה, מהתפקיד שלך כצייד.

אבל יש גם את הרגעים שאתה בצד השני.

אתה אף פעם לא יודע עד שזה קורה.

בעצם... גם אם יגידו לך מיד בהתחלה...

אתה עדיין תמיד תהייה האחרון לדעת.

ואז השאלה זה איך תתמודד עם זה.

תתמכר? תברח? תנסה לשלוף את החץ או פשוט תחייך.

ואגב, את החץ מרגישים מיד, יודעים מתי הוא חדר ולמה.

רק שרוב הפעמים גם אם אפשר היה לחסום אותו, רטרואקטיבית....

אני מעדיף להתמודד.

אז מוותר על כוס יין, או על חיבוק, מוותר אפילו על נשיקה בחניה אפלה.

מוותר על כלבות, מוותר על נסיכות.

ומחכה.

לפעמים החץ יבשיל, לפעמים הוא יגדל, ולפעמים הוא פשוט יפרוץ חומות.

הם נכנסים מהר ויוצאים מהר. משאירים חורבן או גרוע יותר מתפוגגים כאילו לא היו בכלל.

יש את אלה שנשארים הרבה בפנים, יותר מדי, מאבדים את הריגוש.

יש את אלה שמפחדים להכנס.

ואת אלה שלא יכולים.

אני אישית בוחר את הטרף שלי בקפידה, מלקק וטועם, אין לאן לרוץ, אין ממה לברוח.

כי כשנכנסים, צריך יותר מדחף של רגע, צריך משהו שיחזיק אותך שם תמיד, גם אם אתם כבר לא.

אז לפעמים את שלי כמו גלידת וניל, ולפעמים את כולך פלפל.

ובכל מקרה זה עובד רק אם אני גם שלך, אפילו בלי שתדעי את זה.

את לא הגעת בכלל, אפילו שהיית בגוף, או שאני לא הייתי חמוד מספיק או שהייתי חמוד יותר מדי, אולי יש דברים שאנחנו פשוט לא מבינים עדיין וצריך שיבשילו.

אבל כל זה לא באמת חשוב.

מה שחשוב לפוסט הזה, זה האדומות של הפוסט הקודם שבאו להציל אותי.

כמות המתנדבות להיות זאת שאחריך הייתה גדולה יותר מכמות המתנדבים שאפשר לאסוף לניסוי בקנאביס רפואי.

היתה אחת שאפילו אמרה לי למצוא מולך סידור שאת מבאסת אותי מחדש מדי פעם.

אז אין על הכלוב בלסדר חוייה מתקנת ביום שכלום לא הולך בו.

יש בי אנרגיה מטורפת. בגללך.

אבל אם אני לא מצליח לפתות אותך.

אני פשוט מרחם על זאת שתגיע אחרייך.

היה לי פוסט ארוך לכתוב כאן, אבל אני צריך להתאמן בלהיות חמוד.

אתן קוראות רק מה שבדף הראשון, וגם זה בחסר, ויש שלא עוברות יותר משלוש פוסטים למטה, רובכן בכלל מסתפקות רק בפוסט הראשון.

אז אני שואל את עצמי אם זה מראה שאתן יותר חסרות סבלנות מאיתנו.

או שאולי זה כמו תשוקה, כשיש את  הבייגלה שם מעל הראש אז זה עובד, לא צריך לראות יותר, שום דבר כבר לא ישנה את התוצאה, ההחלטה נעשתה.

ואפשר ישר לקפוץ למיטה.

קול עמוק בתוכי אומר לי שאולי צריך לנצל את זה.