המון רעש יש לי בראש השבוע.
נתוני הפתיחה לא היו טובים - ענייני בריאות של אדם אהוב, בעיות במגדל השן האקדמי שהוסיפו לי כמה שערות לבנות, דאגות הפרנסה הקבועות.
ומתחת לזה, כמו חוט רקום בבד, עולה ויורד מעל ומתחת פני השטח, הגעגוע.
הוא לא עוזב אותי.
היו לי הרבה דברים לכתוב השבוע. על שס"ק. לא על שס"ק. על בישול. על חברים טובים. אבל כל יום מצא אותי עייפה ומבולבלת בסופו, וחוץ משברי משפטים שום דבר לא התקבע בזיכרון.
אולי אני צריכה ללכת עם פנקס.
אני חייבת להאמין, שאם אתה מתגעגע כמוני, אז אין ברירה ויום אחד היקום יפגיש אותנו שוב. ושאם אתה לא אז לא וטוב שכך. אני צריכה לעצום את העיניים ולראות את צומת הדרכים הזו באופק, את ההצטלבות. אחרת אין טעם, באמת. אני חייבת לחשוב על האפשרות הטובה, על כך שאם זה צריך לקרות זה יקרה, ולא על האפשרות השניה, העצובה, שדברים מתפספסים לפעמים בלי סיבה, סתם כך. אני צריכה לשמור על עצמי מחוייכת ואופטימית ולא להרגיש את הקיר מתקרב, ועוד לשמוח על כך.
אוי. ילד מטופש. שזה לא יהיה סופו האידיוטי של הסיפור שלנו.
איך חשבתי עליו כשראיתי את הסרט המקסים הזה, שבלי קשר, כדאי לכם לראות:
http://www.vimeo.com/7791392
בהחלט יש בי ממנה, וכמה שיש בו ממנו. גם אני רוצה סוף שמח (ולעשות אהבה בספרייה. מישהו מכם עשה פעם אהבה בספרייה? הקוראים מוזמנים לחלוק מקומות פומביים אהובים)
לפני 14 שנים. 25 בדצמבר 2009 בשעה 17:07