חותכת בחתך הזהב

הוא שוכב במיטה ונאנח. מידי פעם מתיישב, זה מקל לזמן קצר. בסופו של דבר מצא תנוחה שבה הוא גם יכול לנמנם, כשהכאבים נחלשים קצת.
ברור שהכאב חזק. הוא כבר עבר דברים בחיים שאני רק יכולה לדמיין בצמרמורת, והוא נאנח, וזה אומר שהכאב חזק מאוד.
היא מסתכלת עליו, וכואב לה גם. שנים שהיא שם, איתו, והפעם אין דבר שתוכל לעשות כדי לעזור.
מחכים. הוא נרדם קצת. מתעורר. נאנח. הוא איש חזק. אני מקווה ומאמינה שחזק מספיק.
ואני איתם. מחכה. כמה קשה, כשאי אפשר לעזור לאדם אהוב כשהוא סובל.

תמיד השתדלתי ללמוד מהטובים ביותר. ודבר אחד זכרתי והפנמתי, מהשף החביב עלי, שביצים טובות צריכות להיות נאות מעט*. אחרת, פשוט, אין טעם.
יש מקום אחד בתל אביב... לא, למעשה יש הרבה מקומות בתל אביב שמגישים ביצי-בנדיקט.
אבל יש מקום אחד בתל אביב שמגיש ביצי-רויאל, או אגס-רויאל, בדיוק כמו שצריך ביום שישי בבוקר.
בליווי אלכוהול.
והרויאל עצמן... מסודרות להן, הצמד, על גבי התרד שנח על פרוסת סלמון המכסה בעדינות את פרוסת החלה.
נגעת בהן וכבר התפרץ החלמון הצהוב לתוך רוטב ההולנדייז הבהיר, לתערובת שהמלאכים שרים כשהיא נוגעת בקצה הלשון.
כדאי להשתדל שבכל נגיסה יהיו כל מרכיבי המנה. זאת, כמובן, רק אם רוצים לחזות בשערי גן עדן. גם, כמובן, מתוך סיכון קרדיאולוגי.
זו השלמות בהתגלותה - רעננות התרד, המליחות העשירה של הסלמון עם רכות הטעם של ביצה ששמרה על החיות שלה, כל אלו מעוגנים בפריכות הלחם.
ברגעים כאלו, נדמה שכל הגוף מתרכז בפנים הפה, מגודל החוויה הקולינארית.
שמרו קצת מהלחם בצד, אתם תודו לי כשתרצו לאסוף כל טיפה של רוטב שנשארה על הצלחת. כל צנתור עתידי יהיה שווה את ארוחת הבוקר הזו.

אחרי מנה כזו, אין ספק שמגיע זמנו של הקוקטייל, וסיגריה.

*כן, כל סוג של ביצים טובות.

החתולונת והפנתר ביקרו אצלי לפני זמן מה, באו מחוץ לעיר להתארח.
השארתי להם את חדרי וישנתי בסלון, לא כל יום הם מגיעים, אחרי הכל.

כמה ימים לאחר מכן, הגעתי לראות את החתולונת מופיעה, אירוע רב ידועים.
התהדרתי בגרביוני התחרה השחורים החביבים עלי, והם משכו את תשומת ליבו של הפנתר.
נתן מחמאה מכל הלב ואז המשיך - 'מוריגאן, את רק משחקת אותה תמימה, יש לי הרגשה שאת בכלל מלכת סאדו בסתר. יש בחדר שלך אווירה קינקית לגמרי, כאילו אנשים נקשרו שם למיטה'

מה שנכון, נכון.

*כלומר, נכון שנקשרו שם אנשים למיטה, ולפעמים זו הייתי אני, אבל כשאני מתבוננת במיטה שירשתי מסבתא (האם גם היא קשרה אנשים למיטה? כן, אני מוכנה להאמין לזה), בציורים על הקיר, בשולחן הכתיבה, לא ברור לי איפה הקינק. אבל אולי אני רגילה. כנראה שזה משהו באוויר...*

**וכמובן, דבר ראשון תהיתי אם השארתי איזה ויברטור על הרצפה או משהו...**

הבוקר, החלטתי ללבוש את המכנסיים שאתה אוהב (מהקיץ).
כשפתחתי את הקיפול והצצתי לתוכם, ראיתי שהשארנו עליהם סימני אהבים.
לבשתי אותם (על הגרביונים) בכל זאת.

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3448692

ה'קצה'! תוכנית הדגל של גלגל"צ! המושיעה של הלומדים בלילות.
ערכה אתמול - תוכנית mash up! ששון ושמחה. היה נפלא, תודה ששאלתם. כל רשימת הקטעים באתר ו-וואי וואי וואי, כמה שזה היה מוצלח.
ולמי שלא מכיר, מהר מהר לכם לגוגל, תשאלו אותה על mash up או girl talk והיא כבר תלמד אתכם על מוסיקה טובה.

* הקדמה: ההודעה הזו נכתבה בעקבות שיחה עם מישהו ותגובה בבלוג שהרגיזה אותי. כמו הרבה פעמים שאני מתרגזת, זה קרה אחרי שחשבתי על זה קצת, ולא בזמן אמת, וכשאני מתרגזת, או רעבה, אני לא נחמדה. אני מתנצלת מראש אם עולה ביקורת מהכתוב על בדסמ כדרך חיים טוטאלית. זה לא בשבילי, אני מקבלת את אלו שכן, אבל מופיעה כאן דעתי בלבד,על הסיכון שבדבר. בעיקר הנפשי. *

** וכן, אני אבין אם לא תרצה לדבר איתי יותר. לא נורא. אני מאחלת לך בהצלחה **

אז בחרת לך אדון לחיים. ואני אומרת - אני מקווה שבחרת בזהירות.
כי את מוסרת בידיו את החיים שלך. מה עוד יש לך לתת?
ואינני מדברת על היבטים של סיכון חיים, אלא על היבטים של סיכון העצמי.
בחרי לך אדון שידע לטפח אותך. לתת לך לצמוח. לגדל אותך כמו פרח עדין בתחילה, ויתן לך לפתח גזע עבה ויציב.
בחרי אדון שתוכלי גם בלעדיו, כי הוא יודע לתת לרכושו חופש.
אדון שיזכור שאת בן אדם, גם כשהוא מזכיר לך שלעיתים את חפץ.

זכרי את הקוים. אל תאבדי את עצמך יותר משטוב לך.
זכרי שצריך להיות לך טוב.

שתלטן הוא לא שולט. שתלטנות, הרצון התמידי לדעת בכל רגע מה עושה בן הזוג ולכוון את זה, העיסוק האובססיבי בכך, באה מחוסר ביטחון חמור.
שליטה, בעיני, צריכה לבוא ממקור של ביטחון. הנה תסריט לדוגמא:

כבר בשיחה (המקוונת) הראשונה שלכם, עוד לפני ששאל איזה ספר אהוב עליך, הוא מבקר:
את מהירות התגובה שלך
את העובדה שאת עסוקה במשהו (עבודה,לימודים) מלבד לבהות בקוצר רוח למילותיו מול חלון השיחה
הוא מזלזל במה שאת, ולא מנסה להכיר אותך, מעבר למה שמשיק לצרכים שלו
ומה משוער בהמשך? הוא תמיד רוצה לדעת איפה את
או להגיד לך איפה תהיי
מה תעשי
מה תלבשי
תמיד.
כשאת חוזרת הביתה, היה ולא עמדת בדרישותיו, תקבלי עונש.

שס"ק? או סתם אישה מוכה?

*** אויה, אני כה לא מגניבה, כתבתי שס"ק. אני גם כל כך לא הארדקור, העניין שלי בתחום מצומצם לסשנים. משום מה זה לא מזיז לי כשמנסים לזלזל בזה, כאילו לחץ חברתי הוא שיגרום לי להחליט להיות שפחה לחיים, ולא 'סתם' נשלטת לעיתים ***

מדהים. איך שהוא זז, הוירטואוזיות של הגוף שכולו שריר גמיש. כל איבר מאומן לפקודתו.
התנועות מאופקות או משוחררות כרצונו, בחתימת האצבע שמזהה אותו כאמן.

איך שהוא זז. שרירי הרגליים, רוחב הכתפיים. כל גופו עומד לרשותו. הוא טיפוס נוגע, חם.
מתחת למבט שלו, אני מסמיקה.
לא, אין דבר מלוכלך במבט שלו. המבט שלו כולו אומר מין, כמו שדשא אומר ירוק ושמיים אומרים כחול ואין בזה שום דבר מביך. רק מחמם. הוא מוקף עננת פרומונים כמו חתול רחוב גדול, הכתפיים שלו מתנועעות באותו אופן. זה חלק ממנו. פנתר.

אני משתעשעת בדמיוני, מלבישה אותו שחור. גם בזה הוא יצטיין - הוא לא צריך את השוט בכלל. כל הנוכחות שלו אומרת - שליט.

חתולונת, אני כל כך שמחה בשבילך. את בכלל לא קוראת כאן, אבל אני פשוט שמחה, שמצאת לך מישהו ראוי.

שגעגועים לא נשטפים במקלחת

הסתובבתי היום בעיר, עם חור פעור בחזה. האהבה שלי אליך, חסרת יעד, רתחה בתוכו, וכשפגשה באוויר החורפי הפכה לאד והתגלגלה ממני כמו ערפל עכור. היא התפזרה על המדרכה מאחורי, מתפשטת לאיטה ברחוב. מאוחר יותר עליתי לאוטובוס העירוני, והיא דלפה מתוך דלתותיו אל התחנה. האנשים הניעו את רגליהם דרכה בהולכם, והאהבה שלי התערבלה סביב קרסוליים, לא מורגשת. כשהגעתי לתחנה המרכזית, כל העיר מלאה בה, עד גובה ברך, ורק אני ידעתי. היא נמשכה מאחורי, מסמנת קו דמיוני, לאורך הכביש הראשי.

דודה מרגלית: "את אלפא. את צריכה גבר אלפא. אני לא בטוחה שהוא אלפא, הוא היה אמור להיות אבל משהו השתבש בדרך"

אבא: "את אישה חזקה. את צריכה גבר חזק. אחרת זה לא יעבוד"

שאני אתווכח?