אני מרגישה צורך לחזור קצת אחורה בסיפור שלי.
אני לא כזו אמיצה כמו שאני יוצאת בסיפור שלי באמסטרדם.
עד הנסיעה חייתי חיים מאד שגרתיים - ביתספר, משפחה, חוגים, צבא, קצינה, שחרור, מלצרות, דרמסאלה, מלצרות, בר, אחמשית, קוסטה ריקה..
שגרתי, כמו כולם.
ואז יום אחד החלטתי שאני עוזבת הכל ונוסעת ללמוד בחו"ל. הגעתי לאמסטרדם.
הייתה לי רק החלטה אחת:
"הגעת למקום הזה מתוך מטרה לשנות, ללמוד, לחוות איך חיים אנשים במקום אחר - תזרמי עם מה שקורה, תפתחי, תקשיבי לתחושות הבטן ופחות למוח, תתעלמי מהפחדים הנטועים בך ובולמים אותך, הם לא שלך - הם של ההורים שלך והמחנכים שלך, תסמכי על אנשים, הם בסך הכל יצורים כמוך שרוצים לעשות טוב, כל אחד בדרכו ועל פי הבנתו, אבל הם לא רוצים להרע לך, תנהגי בהם בכבוד והם ינהגו בך באותה צורה בדיוק, אל תמהרי לפסול ולשלול, תני לאנשים מוזרים את ההזדמנות להסביר את עצמם, לא כל מה שאת רואה הוא מה שהם רואים, תני להם ללמד אותך זוויות ראייה נוספות, את אולי נורא חכמה אבל את לא יודעת כלום, תשתקי, תקשיבי, תלמדי, קחי איתך הביתה תובנות חדשות, אל תפחדי, אף אחד לא מת מידיעה.."
זה מה שאמרתי לעצמי כל יום בבוקר מול המראה וכך חייתי.
לפני 14 שנים. 27 בינואר 2010 בשעה 9:32
