התמכרות

כשהוא נכנס לדירה שלי התחבקנו ממושכות ליד הדלת, למרות שהתראנו רק אתמול, נישקתי אותו על הלחי ולחשתי לו לאוזן "יום הולדת שמח". אחרי זה ישבנו יחד, הכנתי קפה, פתחנו את החלונות והדלקנו סיגריות. כמו תמיד הוא הצחיק אותי בטירוף, החזקתי את הבטן וכמעט התגלגלתי לשטיח כשהוא סיפר לי על חוויות מהמשרד. היה לו כשרון אדיר לספר סיפורים בהם הוא התם המושלם, מה שהופך את כל האנשים הלחוצים והאגרסיבים סביבו לבדיחות מהלכות על שתיים.

בינתיים שקעה השמש ונעשה חשוך מסביב. לא הדלקתי את האורות, הנחתי לדירה שלי לגלוש באיטיות לעלטה. הזמנתי אותו להתקלח איתי והוא נענה בשמחה. שנינו אהבנו ניגודים של קור וחום - גלים של מים קרים במקלחת, וביניהם התפרצויות של מים חמים כל כך שהעור נעשה אדמדם ובוער ברגישותו.

הוא היה גבוה ורזה, בעל שרירים מפותחים, לא ממכון כושר אלא מריצות ושחיות אינסופיות על חוף הים. הוא היה הגבר היחיד שהכרתי עד כה שנהג לגלח את כל השיער בין הרגליים, והיה לי ברור שגילח את השיער אתמול - לכבוד המפגש שלנו. הביצים שלו היו חלקות למשעי והיה לי נעים לסבן לו את הזין, הביצים, פי הטבעת, דחפתי לו אצבע מלאה בסבון פנימה והוא גרגר בהנאה כשעיסיתי לו את הערמונית מבפנים.

נצמדנו תחת מטר המים כשהזין שלו נעול בין הרגלים שלי, לחצתי וכיווצתי את שרירי הירך שלי והוא ניסה להחליק פנימה והחוצה, לזיין לי את הירכיים הרטובות והחלקות.

אחרי שהתנגבנו הובלתי אותו לחדר השינה שלי, פתחתי לפניו את דלת הארון והקצבתי לו 10 דקות לבחור עבורי את הלבוש, הוא עמד נפעם מול המדפים, פתחתי לפניו מגירה מלאה בחזיות ריחניות מהכביסה, ומתחתיה את מגירת התחתונים. מול רגליו עמדו בשורות מגפי החורף שלי, סנדלים גבוהי עקב, נעליים... השארתי אותו לבד מול המדף, עזבתי את חדר השינה וסגרתי אחרי את הדלת. תיארתי לעצמי שהוא לא יעמוד בפיתוי, וינצל את המצב כדי להסניף וללקק את הבגדים והנעלים שלי, אבל לא היה אכפת לי, סמכתי עליו שהוא לא ילכלך שום דבר ובוודאי לא יבזבז את זרעו היקר לפני שהחגיגה מתחילה.

אתמול, כשנפגשנו ושאלתי אותו איזה מתנה הוא רוצה ליום ההולדת. הוא ענה מיידית, ללא היסוס "בילוי ערב משותף אצלך בדירה, אני אביא את הציוד". עכשיו התפניתי לבחון מה הביא עמו - שתי שקיות גדולות של חנות לכלי עבודה. הרמתי את השקיות ופזרתי את תכולתן על השטיח - גלילי ניילון נצמד, סרט הדבקה שחור מבריק, חבליים, מצבטים, קטעי שרשרות מתכת, אבזם כלב עם רצועה.. הבחור תמיד הצטיין בדמיון מפותח ומוח יצירתי. אבל גם אני, פרסתי את כל הציוד על השטיח, והתיישבתי מול על הספה. הדלקתי עוד סיגריה ותכננתי איך אשלח אותו הערב לספייס אותו הוא יזכור בגעגועים כל החיים.

המשך יבוא.

העולם שלנו בנוי על איזון - בכל טוב יש רע וההיפך. לכל דבר יש מחיר.
הדוגמא המובהקת והבוטה ביותר היא השימוש באלכוהול וסמים - הם נותנים לנו את תחושת ה"היי", אבל גובים מאיתנו מחיר מלא בנפילה והדכאון שאחרי. כסף ורכוש - מעניקים לנו עונג אבל גם מסבכים אותנו בדאגות. זוגיות, הצלחה בעבודה - מעניקים לנו סיפוק אבל גם גובים מאיתנו מחיר מלא בשלילת החופש
הבעיה היא שאנחנו תמיד מתעלמים מעובדה פשוטה זו. אנחנו מכורים ל"היי" ומתעקשים להתעלם מהנפילה שאחריו. מרחוק אנחנו נראים בוודאי פתטים בנסיונותינו המתמשכים לרבע את המעגל.

העולם שלנו עובד על פי עקרון "הפוך על הפוך", פוליטיקאי שמרן מתגלה כהומו בארון, קומיקאים מתגלים כאנשים דכאונים, עשירים ומצליחים מתאבדים, לוזרים מסתובבים חסרי דאגות ומאוהבים בעצמם.

שליטה נשית מאד פופולרית בגרמניה, יפן, אנגליה. אלו מדינות שהתמחו לאורך מאות ואלפי שנים בייצור לוחמים. העוצמה המדינית וכלכלית אליה הגיעו המדינות האלו נבעה מהיכולת שלהם לנצל באפקטיביות את הגברים הצעירים שלהם למטרות לחימה. כדי להפוך גבר צעיר ללוחם יש לדכא את המיניות שלו ולתעל את היצר והאנרגיה המינית לכיוונים "פרודוקטיבים". החינוך במדינות אלו יצר גברים קונפרמיסטים וממושמעים, אמיצים ואכזריים, עם בלגן גדול בנושא הזהות המינית.

הנשים במדינות אלו נועדו להיות בנות הזוג התומכות בלוחמים ולהביא ילדים שיהפו בתורם ללוחמים. האשה האידיאלית היא יושבת בית, סורגת סוודר לבעל ומטפחת את הגינה בזמן שהוא נמצא הרחק מעבר לים נלחם עבור המדינה.

הנשלט יודע בדיוק מה מרגש אותו בסשן, אבל מבקש שהמלכה "תכריח" אותו לעשות את כל הדברים האלה הגורמים לו עונג כה רב. הוא אמנם מצא את עצמו בסשן שכוב ערום על שטיח, הישבן שלו אדום מהצלפות והוא מאונן במרץ תוך כדי הסנפות היסטריות של המגף של המלכה. אבל - היא "הכריחה" אותו וכפתה עליו באלימות להגיע למצב הכל כך לא נורמטיבי הזה.

כך הוא פותר לעצמו את הבעיה, נהנה מריגוש מיני חייתי, אבל יוצא מהסשן אחרי מקלחת לבוש בקפידה ומסורק למשעי, וחוזר למקומו בעדר הקונפרמיסטים. שעה אחרי זה הוא ישב בישיבה בעבודה או ישחק עם הילד שלו בחצר וכל מי שיראה אותו יגיד - איזה בן אדם נחמד ונורמלי.

השולטת עומדת מעל גוש הבשר המפרכס מעונג ותשוקה המתפתל תחת רגליה ואומרת לעצמה - "אני מלכה, בעיניו של העבד אני הדבר הסקסי והנחשק ביותר בתבל, מילה אחת שלי והוא יעמוד על הראש וידחוף לעצמו דידלו ענק בתחת וישיר "יהונתן הקטן קם בבוקר אל הגן". שעה אחרי זה, במשרד, הבוס יקרא לה וינזוף בה על הטיפול שלה בלקוח, והיא תרוץ אחרי זה לשירותים ותבכה, והאיפור של העיניים ימלא את הפרצוף החמוד שלה בצבע שחור.

אז איפה בדיוק הבעיה?

הבעיה תצוץ כשהנשלט יפגוש את השולטת, והפעם לא בסשן רווי הורמונים אלא בסביבה הטבעית של שניהם. הסיכוי שהיא תראה לו ביצ'ית מעצבנת וחסרת רגש גדול כמעט כמו הסיכוי שהוא יראה לה כגבר תחמן, חסר שלד וחסר יושרה ואומץ.

עקרון ה"הפוך על הפוך" חוגג כאן. זוהי הסיבה שאי אישית לא מאמינה באהבה וזוגיות בין שולטת ונשלט.

שאל אותי אחד האנשים איתם אני מתכתבת באתר (זוהי הזדמנות להתנצל לפני האנשים הפונים אלי לפרקים ולא מקבלים ממני כל תגובה) אם אני מאמינה באהבה בין שולטת ונשלט.
ראשית, סרקתי בזכרוני את הנשים השולטות אותן הכרתי עד כה - לא ידוע לי על יחסי אהבה שניהלו עם גברים נשלטים. לעומת זאת לפחות אחת מהנשים השולטות אותן הכרתי הייתה לסבית, ואחרת הייתה מאוהבת נואשות בגבר שתלטן גס ואלים.
ידוע לי על יחסי זוגיות ואפילו זוגיות מונוגומית בין שולטת ונשלט. אבל אני לא משוכנעת שגם שם השולטת "מאוהבת" בנשלט. בזוגיות ובוודאי בנישואים קיים אלמנט חזק של נוחות וחברות, לא הכל בא מאהבה.
ברמה הפסיכולוגית אני רואה כאן בעיה. לגבר נשלט קל מאד להתאהב בשולטת, אבל אני רואה קונפליקט ביחס של השולטת לנשלט, לדעתי לשולטת קשה אם לא בלתי אפשרי להתאהב בנשלט.

לפני שאמשיך ואפרט אני מעלה את הפוסט הבלתי גמור הזה - אשמח לתגובות, דעות ומחשבות...

אני לא יודעת למה אני עושה את זה
תמיד אני מרגישה רע עם עצמי לאחר מעשה, אבל לא מסוגלת להפסיק
זה התחיל כנראה בסוף התיכון, כשהקורבן הראשון היה המורה להיסטוריה
היו לי שני קורבנות גם בשירות הצבאי - נגד מבוגר בשירות קבע ואחריו קצין צעיר ומתלהב מעצמו.
הקורבן הנוכחי הוא אחד המנהלים בחברה בה אני עובדת - בן 30 פלוס, נשוי ואב לשני ילדים קטנים
בחור שאפתן ונמרץ שעובד קשה מדי וכנראה זוכה למעט מאד אהבה בבית. הבנות במשרד חושבות שהוא חתיך
זה התחיל לפני שבועיים, ישבנו יחד עם עוד הרבה אנשים בחדר הישיבות. באותו יום הייתי במצב רוח סקסי בבוקר, אחרי השיזוף של חוף הים בחרתי במכנסים קצרים, חולצה לבנה עם כפתורים המאפשרים הצצה לחלק השזוף של החזה וכמובן סנדלים - מהזן החדש עם הרבה רצועות וקישוטים. בניגוד לחלק מחברותי אין לי כל בעיה עם עקבי סטילטו דקים (התאמנתי מספיק בשנים שגרתי בהולנד)
קצת השתעממתי ועשיתי את עצמי מעיינת בריכוז רב בניירות שלפני, ואז בפתאומיות הרמתי את מבטי ותפסתי אותו על חם.
הוא ניצל את העובדה שאני עסוקה בקריאה ולטש עיניים מורעבות אל הרגליים שלי. למדתי להכיר את המבט הזה. מן תשוקה מיוסרת של כלב מרייר כשמנפנפים מולו בנתח בשר מגרה.
קלטתי אותו מיד, אבל השארתי ארשת פנים קפואה והעברתי את מבטי ממנו. עוד לא הייתי בטוחה למרות שהחושים שלי לא הכזיבו אותי בעבר.
נעצתי שוב את עיני בניירות בראש מורכן והפעם התחלתי גם לכתוב הערות בעיפרון. כעבור כמה דקות הרמתי שוב את הראש במפתיע ותפסתי אותו - שוב מרוכז כולו בבחינה מדוקדקת של הלכה האדומה שעל ציפורני אצבעות הרגלים שלי.
"תפסתי אותך" אמרתי לעצמי.
מאותו יום התחלתי לשחק איתו משחק, הבעייה היא שהוא לא יודע שאני משחקת איתו משחק. האמת היא שהוא נראה לחוץ ועצבני בנוכחותי וממש אובד עצות.
המטרה של המשחק היא למוטט את כל חומות ההגנה שלו - גבר, נשוי, אבא, מנהל, קצין במיל' וכו'. לחשוף את תשוקתו אלי בצורה הכי מבזה שניתן לדמיין, ואז אני כמובן מסרבת בנימוס והוא מרגיש כמו אידיוט מושפל - שח מט.
הדרך בה אני משחקת את המשחק אכזרית - אני מנצלת כל הזדמנות אפשרית כדי להזין אותו ברמיזות מיניות מגרות, תוך שימוש מכסימלי ברגלים והסנדלים שלי, המוציאים אותו מדעתו. מאידך, אני שומרת על דואליות מושלמת, כל תנועה ומילה שלי המכוונות אליו יכולה גם להתפרש במקביל כנורמלית לחלוטין. אתמול לדוגמא ישבתי מולו במשרד, התכופפתי להרים מהשולחן את כוס הקפה ונעצתי ברגלו את החרטום החד של נעלי העקב השחורות שלי. כמה שניות אחרי זה פנה אליו המנכ"ל בשאלה והוא ממש גמגם. הייתי מבסוטית לאללה.
משחקים.

בסין העתיקה, נהגו הקיסרים להחזיק בארמונותיהם אלפי נשים צעירות אותם אספו בכל רחבי הממלכה.
שליחים של הקיסר עברו על פני הארץ הגדולה ואיתרו את הנערות הצעירות היפות ביותר והביאו אותם לארמון לאגף נשות הקיסר. שם הן זכו לטיפול מסור מידי נשים מבוגרות וסריסים אשר עסקו כל חייהם בהכנת הנשים הצעירות ליום המיוחל בו יגיע תורן להתייחד עם הקיסר.
על פי התפיסהה המקובלת באותם ימים, הקיסר, נצר למשפחת המלוכה היה בעל זכויות בלתי מוגבלות, וללא התחיבויות. הוא עסק במרץ רב ובהתלהבות במיצוי הנאות החיים, והראשונה שבהן - סקס.
אבל בדיוק בנקודה זו נוצרה הבעיה - הקיסר נתפס כישות אלוהית אבל בסך הכל היה בן אדם נורמלי - לאחר ששפך את זרעו במשגל, הרגיש כמו כל הגברים עייפות וצורך מיידי בשינה.
פנימה, החוצה, פנימה, החוצה....5 דקות מכסימום, שפיכה - וזהו, נגמר הסיפור. 3000 בתולות יפהפיות מחכות לתורן, אבל הקיסר גמור. כל מה שהוא רוצה זה סיגריה, לראות קצת את מסי בטלוויזיה ולישון.
ישבו חכמי סין וחיפשו דרך בה יוכל הקיסר להתענג על נשותיו ללא גבול וללא הפסקה. לאחר דיונים מתמשכים בהם חיסלו קערות אורז ועוף סצ'ואן רבות, הם גילו תגלית מרעישה - גבר יכול לחוות אורגזמה, למעשה מספר בלתי מוגבל של אורגזמות, ללא שפיכה. האורגזמה הגברית ושפיכת הזרע הם שתי תופעות נפרדות. אמנם כל שפיכה מלווה באורגזמה גברית, אבל לא כל אורגזמה מלווה בהכרח בשפיכה.
במקביל, קרה תהליך דומה בהודו השכנה, גם שם ישבו החכמים והתמודדו עם אותו אתגר - איך לעזור למהראג'ה לזיין בלי סוף ולא לבזבז את חייו הקצרים. גם שם, לאחר דיונים אינסופיים, על צ'פאטי ודאל עדשים הם פיתחו את טכניקות הסקס של הטנטרה.
יחידי סגולה וברי מזל בודדים בשתי הארצות הענקיות האלה זכו ללמוד מפי החכמים את התורה הסודית - איך לחוות אינספור אורגזמות גבריות, לאורך שעות ארוכות, ללא איבוד האנרגיה העצום הכרוך בשפיכת זרע.
כדי להגיע לשליטה מושלמת בשפיכה ודחייתה לאורך שעות ארוכות של משגל עם נערות צעירות ויפהפיות עסקו האריסטוקרטיים מהמזרח הרחוק באימונים מיוחדים שבדומה ליוגה, המדיטציה ותורות הלחימה הצריכו משמעת עצמית והתמדה.
ולמה אני מספרת את כל זה?
נשלטים מנוסים מספרים לי על מצב בסשן בדסמי המכונה "ספייס". השילוב של הגירוי המיני הקיצוני, הכאב, חוסר האונים ומניעת השפכה מפוצצים את המוח באנדרופינים. בשלב מסוים, בדרך כלל כ 20 דקות לאחר תחילת סשן, הנשלט עשוי להכנס לספייס - טריפ עוצמתי בו המוח המוזן בכמות גדולה של הורמונים הפועלים בדיוק כמו סמים נכנס להילוך חמישי.
בניהול נכון של השולטת, תוך איסור מוחלט על שפיכה, קשירה הדוקה של האשכים ולחץ מתמשך על נקודת הג'י הגברית, הספייס הוא ריחוף בענן של עונג סופי סופני ומוחלט.

הספייס הוא כנראה התשובה המערבית לחכמי המזרח - עזבו אותכם מלימוד ותרגול אינסופי, למי יש זמן וסבלנות?

זה מצחיק אבל גם קצת עצוב לשוטט ברחבי האתר הזה
מאות נשמות בודדות ושרוטות טסות במרחב אינסופי
כל אחד מנווט את החללית שלו על פי הפנטזיה שלו
על פי הסרט שהוא בנה לעצמו, הוא התסריטאי, הבמאי, השחקן הראשי
אחד גבר ישראלי טיפוסי עם המון שיער בכל הגוף, כרס וקרחת, הוא רוצה שאני אהיה הכלבה הכנועה שלו
למה? מה עשיתי רע? את זה הוא לא מסביר
אחרת, שמנה וגמדה מגדירה את התנאים שלה: לא רוצה נשואים, לא רוצה זיינים, לא רוצה קרחים, לא רוצה...
כן רוצה מתנות, כן רוצה כסף,,,
מי בכלל רוצה אותך שמנה מגעילה??
הפרופיל של חלק מהנשים השולטות פה נראה כמו השלט של העירייה בחוף הים:
"אין כניסה לכלבים, אסור לשחק מטקות, אסור לשחות, אסור לנשום..."
לפני שמישהו מתיחס ברצינות לרשימת האיסורים והחרמות, תני לו סיבה בכלל להתיחס אליך - למה מי את? את יפה? את מענישה? את שווה?
אחד כלבלב מנפנף בזנב "תצליפי בי, תדרכי עלי, תשתיני עלי.."
למה? מה קרה?
תחזר אחרי, תענין אותי, תפתה אותי...

אדם בתוך עצמו הוא חי, בתוך עצמו הוא חי
מזל שיש את שלום חנוך

ושוב אנחנו ברחוב, הרוח הקרה העירה אותי לחיים, התעטפתי טוב טוב במעיל החם וכרכתי את הצעיף הדוק סביב צווארי. רק עכשיו קלטתי כמה חם היה בתוך המועדון. היינו ארבע בנות - אני, קארינה, בריט וקריסטין - מלכת הסאדו שאירחה אותי על הבמה, עכשיו בג'ינס הדוק ומעיל עור ארוך נראתה מהממת לא פחות מקודם. גבוהה וארוכת רגליים, שיער כהה שופע וחלק, עיניים ירוקות מהפנטות. הסתבר שהיא ובריט חברות טובות, והן הילכו להן חבוקות ומצחקקות כשאני וקארינה שועטות אחריהן. עדיין הפליאה אותי הדרך בה הבחורות האלה גמאו מרחקים בעיר הזו, מהלכות בבטחון רב על עקביהן הגבוהים והדקים ברחובות הרטובים וחשוכים של אמסטרדם.

"לאן הולכים?" שאלתי את קארינה. "קריסטין בקשה שנלווה אותה לבית המלון בו מתארח ידיד שלה" היא ענתה, היא הביטה בי וקרצה אלי "אל תדאגי, יהיה פאן". לא דאגתי, הבנות האלה, למרות הכמויות הגדולות של האלכוהול שספגו במהלך הערב והלילה, ולמרות הג'וינטים שהריצו בכל הפסקת עישון, היו בשליטה מלאה. הן היו מלכות בעיר הזו, כמו לביאות בשמורת טבע באפריקה.

הגענו למלון יקר באיזור הדאם, נכנסנו ללובי וקריסטין נופפה לשלום לפקיד הקבלה שהשיב לה בחיוך רחב. נדחסנו ארבעתנו למעלית, "יש לי הפתעה בשבילכן" אמרה קרסיטין לי ולקארינה "אני מקווה שלא תשתעממו יותר מדי". יצאנו מהמעלית והלכנו במסדרון ארוך על שטיח בצבע ארגמן, קריסטיה שלפה כרטיס פלסטיק ופתחה לפנינו את דלת אחד החדרים, נכנסנו פנימה, בפנים היה חשוך וחם, קריסטינה נגשה ראשית לחלון הגדול ופתחה אותו, מזרימה אוויר קר ורטוב לחדר, אחרי זה בריט הדליקה בבת אחת את כל האורות.

החדר היה גדול, סוויטה רחבת ידים, מיטה ענקית, שולחן כתיבה בסגנון עתיק, תמונות של אצילים מהמאה השמונה עשר, שטיחים אוריינטלים כבדים. במרכז החדר עמדה כורסא ועליה ישב גבר מבוגר בעל שיער לבן. הוא לבש תחתונים נשיים וחזיה בצבע ורוד, גרביונים שחורים ונעלי לק שחורות בעלות עעקבי סיכה דקים וארוכים. ידיו היו קשורות למסעד הכורסא בחבל אדום. הוא נראה די מבולבל ומבוהל ומצמץ מול האור הבוהק ששטף לפתע את החדר החשוך. הורדנו את המעילים הצעיפים והכפפות והתיישבנו סביבו, קריסטין ניגשה למיני בר והוציאה סט כוסות ובקבוק יין לבן מבעבע, היא מזגה לנו והרימה את כוסה.
"אנחנו שותות לחיי ברנרד שבא כל הדרך מלונדון לאמסטרדם כדי לשעשע אותי"
היא הסבירה לנו כי ברנרד הוא איש נורא עשיר וחשוב בלונדון, אבל הכיף שלו זה לבוא לסוף שבוע באמסטרדם ולשרת אותה. מהרגע שהוא מגיע הוא מוסר לה את כרטיס המפתח לחדר שלו ואת כרטיס האשראי שלו והופך להיות השפוט שלה, היא מאידך עושה מאמצים כנים להפתיע אותו כל פעם מחדש. מהעיננים המורעבות שלו שסקרו אותנו מכף רגל ועד ראש הבנתי שארבעת היפהפיות שישבו מולו היו התגשמות החלומות שלו.

הוא כרע על ארבע כמו כלב, הראש לו חנוט בברדס לטקס, הביצים והזין שלו ארוזים היטב ברתמת עור הקשורה לרצועה. ראש מושפל, ישבן אדום וסרוט מההצלפות שקיבל. מולו עשרות גברים ונשים חוגגים סמוקי לחיים מהחום והאלכוהול, מנופפים לעומתו בספלי הבירה שלהם, קוראים לעברו קריאות מעליבות ומתגרות, והוא על הבמה חשוף מכף רגל ועד ראש מולם, קורבן חסר ישע להילולה, כלי משחק לנשים, מוקד לעג לגברים.
כשעליתי לבמה הוא הרים את ראשו כדי להביט בי, ראיתי את עיניו האדומות סוקרות אותי במהירות, מלמעלה למטה. לשניה הוא הציץ לי בעיניים אבל מיד השפיל את המבט, מטה לחזה שלי, לבטן, למשולש בין הרגליים ומטה לרגליים, לג'ינס המתוח שלי ולמגפיים שלי - עקב גבוה ודק, חרטום חד כמו סכין. עמדתי מולו, המגפיים שלי סנטימטרים ספורים מידיו. הוא נעץ את עיניו במגפיים שלי כמהופנט, דומם ללא תנועה, הראש שלו נטוי קדימה והוא בולע במבטו את העור השחור המבריק, מנסה לדמיין את כף הרגל הצרה והמטופחת שלי, האצבעות הדקות והציפורנים האדומות הכלואות במגף ההדוק.
המלכה שלו העבירה לידי את האחיזה ברצועה הקשורה לזין והאשכים שלו, משכתי משיכה חזקה וראיתי איך הוא מתכווץ בכאב, הישבן שלו הזדקף אינסטנקטיבית תוך שהוא נאנק מההפתעה והכאב. אחזתי ברצועה והתקדמתי מספר צעדים לאורך הבמה. הוא נגרר אחרי על ארבע מעווה את פניו בכאב. הולכתי אותו אחרי כמו כלב בטיול בגן. אני מטופפת לי בעקבי הגבוהים, הוא אחרי. המלכה שלו נגשה מהינה אליה פרשה עם עליתי לבמה, ודרכה עליו. העקב שלה ננעץ עמוק בישבן האדום שלו ואילץ אותו לרדת לשכיבה על הבמה, הזין והאשכים שלו נמחצים על הפרקט, נמעכים תחת הלחץ הגובר של המגף שעליו.
הסתובבתי והושטתי קדימה את קצה המגף שלי, דחפתי אותו לפה שלו והוא מנסה לבלוע כמה שיותר, כמו זונה מוצצת זין, יונק את קצה המגף שלי עד לגרון, בלי שיניים, כדי שחס וחלילה לא ישאיר סימנים. משכתי את המגף אחורה, החוצה מהפה נוטף הריר שלי.
"תלקק כלב" אמרתי לו והוא הגיב בהתלהבות כאילו רק חיכה שארשה לו. הלשון שלו נמרחה כמו חמאה על טוסט על המגף שלי בליקוקים ארוכים ומלאי רוק, מהסוליה למטה ועד קצה המגף. הרמתי את המגף מספר סנטימטרים מעל הפרקט והוא הסתער על הסוליות והעקבים, מלקק כמו שכלב מלקק ישבן של כלבה, נאנק מהנאה ותשוקה, כאילו כבל חשמל מחבר לו את הזין והביצים הקשורים וכואבים ישר למוח, ישר לעינים הלכודות ללא מוצא על המגף שלי, לאף המריח ושואף בתאווה את ריח העור, והלשון המריירת וטועמת את סוליות מגפי.

התאים לי לשבת כך בפינת הבר ולהתבונן בלי הפרעות בנעשה סביבי. את קארינה ראיתי מולי בקצה השני של הבר מנהלת שיחה ערה עם ענק רזה בעל שיער בלונדי ארוך, גריט ישבה עם חבורה של אנשים, הם שתו בירה ועשו הרבה רעש. כשראתה שאני מתבוננת לכיוון שלה נופפה לי ביד בעליזות וסימנה לי להתצטרף, אותתי לה שאגיע עוד מעט. רציתי תחילה להבין מה קורה במקום המוזר הזה לפני שאני משתלבת, אם בכלל.
רוב הנשים היו בתלבושת פטיש מושקעת להדהים - חליפות לטקס שלמות (קט סוט), שמלות עור, חצאיות לטקס, מחוכים, חזיות - מעולם לא ראיתי כזו תצוגה חיה של בגדים מהסוג הזה. כולן ללא יוצא מהכלל נעלו עקבים גבוהים, מגפיים גבוהות או סנדלים סקסיות, והיו מאופרות למשעי. הצבע השחור היה שולט, אבל היו גם חצאיות, חזיות ומגפים בצבע אדום בוהק. בין הגברים היו מספר פורמטים של לבוש - חלקם היו ערומים עוטים על גופם רתמות עור, קולר כלב על הצוואר, ותחתונים זעירים. אחרים התהדרו במכנסי עור ארוכים וחולצות צמודות תואמות. הקבוצה השלישית כללה גברים בבגדי נשים - חיקוי מושלם כולל גרביונים, חצאיות, מחוכים, שמלות ומגפים בעלי עקבים דקים וארוכים.
אבל בתוך כל הקרקס הססגוני הזה היו לא מעט נשים וגברים בלבוש רגיל, כולל חבורה של שלשה יפנים לבושים בחליפות עסקים. מאוחר יותר הבנתי שקוד הלבוש הוא בגדר המלצה ולא חובה. דווקא האורחים המזדמנים שעטו בגדי ערב סטנדרטים היו חביבים במיוחד על המשתתפים הקבועים. הם נתנו להם את האפשרות לחשוף את עצמם מול עינים תמימות וגרמו להם להנאה רבה.
בצד הנגדי של המרתף היתה במה קטנה מוגבהת. עליה ניצב ללא תנועה גבר ערום בתנוחת כלב - על ידיו וברכיו. ראשו היה מכוסה במעטה לטקס שהשאיר לו רק פתחים זעירים לעיניים, לאף ולפה. הזין והאשכים שלו היו קשורים ונעולים בשקית עור קטנה, מחוברת לרצועת שרשרת מתכתית. ממרכז הישבן שלו הזדקרמעין זנב סוס מחובר לדידלו (בט פלג) הנעוץ עמוק בפי הטבעת שלו.
כעבור מספר דקות עלתה אל הבמה אשה יפה בעלת רעמת שיער אדמוני, לבושה במכנסי לטקס שחורות צמודות, מגפיים מעל גובה הברך בצבע אדום מבריק, חזיה ומחוך. היא נראתה מהממת. היא התקבלה בפרץ של תשואות ומחיאות כפיים, לקחה לידה את המיקרופון והודתה לקהל.
היא ניצבה מאחורי הגבר הדומם והתחילה לספר סיפור שאותו לצערי לא הבנתי. כנראה שהסיפור עסק במעלליו של העבד שלה - הגבר על ארבע, ועורר גלי צחוק מכיוון הקהל. בנקודה נסוימת בסיפור היא שאלה את הקהל שאלה והפנתה את המיקרופון כדי לשמוע את התשובות. העבד עשה משהו לא בסדר והיא התייעצה עם הקהל איך ראוי להעניש אותו. מישהו הציע לה לדחוף את המגף שלה לתחת שלו והיא נענתה מיד והדגימה לכולם שהדבר אינו אפשרי בגלל שהתחת שלו כבר מלא ומפוצץ מהפלג שבתוכו - היא הורתה לו להסתובב כדי שכולם יראו את התחת שלו, ואז דחפה את חוד המגף שלה כדי להראות שזה אינו אפשרי. הצחוק והקריאות מהקהל התגברו והיא חזרה לסיפור. לאחר מספר דקות עצרה שוב והפנתה את המיקרופון לקהל, הפעם הבנתי - היא שאלה אותם כמה הצלפות הוא צריך לקבל, וקיבלה מבול של תשובות מכל עבר. היא נגשה לפינת הבמה וחזרה משם עם שלשה שוטים - שוט רוכבים ארוך, מקל במבוק, ושוט בעל מספר רב של רצועות עור דקות. שוב פנתה אל הקהל בהתייעצות - באיזה שוט להשתמש, ושוב קריאות וצחוקים.
ואז היא התחילה להצליף בו בכוח רב, הישבן שלו התמלא בסימנים אדומים והוא נאנק מתוך המסיכה בכאבים. היא עצרה, הורתה לו להגביה את ישבנו כדי שכולם יראו את הסימנים האדומים ואז שוב התייעצה עם הקהל - להמשיך או לא. התשובה הייתה כנראה להמשיך אבל אז היא הודיעה שאין לה כבר כוח והיא זקוקה לעזרה. היא בקשה מתנדבות שיעלו ויחליפו אותה על הבמה וימשיכו בהצלפות.
ואז קרה משהו שממש לא הייתי מוכנה לו, בריט קמה ופנתה אליה בקריאה, הן ניהלו שיחה קצרה ואז פתאום הסתובבו כולם לכיוון שלי. הגברת האדמונית קראה לי בחיוך גדול לעלות לבמה.

אני מרגישה צורך לחזור קצת אחורה בסיפור שלי.
אני לא כזו אמיצה כמו שאני יוצאת בסיפור שלי באמסטרדם.
עד הנסיעה חייתי חיים מאד שגרתיים - ביתספר, משפחה, חוגים, צבא, קצינה, שחרור, מלצרות, דרמסאלה, מלצרות, בר, אחמשית, קוסטה ריקה..
שגרתי, כמו כולם.
ואז יום אחד החלטתי שאני עוזבת הכל ונוסעת ללמוד בחו"ל. הגעתי לאמסטרדם.
הייתה לי רק החלטה אחת:
"הגעת למקום הזה מתוך מטרה לשנות, ללמוד, לחוות איך חיים אנשים במקום אחר - תזרמי עם מה שקורה, תפתחי, תקשיבי לתחושות הבטן ופחות למוח, תתעלמי מהפחדים הנטועים בך ובולמים אותך, הם לא שלך - הם של ההורים שלך והמחנכים שלך, תסמכי על אנשים, הם בסך הכל יצורים כמוך שרוצים לעשות טוב, כל אחד בדרכו ועל פי הבנתו, אבל הם לא רוצים להרע לך, תנהגי בהם בכבוד והם ינהגו בך באותה צורה בדיוק, אל תמהרי לפסול ולשלול, תני לאנשים מוזרים את ההזדמנות להסביר את עצמם, לא כל מה שאת רואה הוא מה שהם רואים, תני להם ללמד אותך זוויות ראייה נוספות, את אולי נורא חכמה אבל את לא יודעת כלום, תשתקי, תקשיבי, תלמדי, קחי איתך הביתה תובנות חדשות, אל תפחדי, אף אחד לא מת מידיעה.."
זה מה שאמרתי לעצמי כל יום בבוקר מול המראה וכך חייתי.