|
|
|
אני אוהבת את חגי תשרי.
הם סימן למשהו טוב שעומד לבוא- הסתיו ואחר כך החורף.
ושוב תנשוב רוח שתגרום לעלים שיתחילו לנשור לנוע ולהסתחרר, ושוב יתחילו לרדת טיפות מעטות שאחר כך יהפכו לרבות.
וכל בגדי החורף המענגים האלה, והפוך, ואיך כוס תה הופכת להיות הדבר הכי נעים שיש.
ושמיים שמשחירים בסערה.
כל כך נעים כל זה.
בחורף אני אדם נחמד יותר.
אחד הדברים הנהדרים בשנה החדשה הזו הוא שההוא כבר לא מזיז לי.
לא חושבת עליו יותר. לא כועסת, לא אוהבת, לא שונאת. נשאר רק ריק. אין גדול שפעם היה מלא בו.
עכשיו מה שנשאר זה למלא את החלל במשהו אחר.
זה בתהליך.
נעים למלא חלל. זה תהליך מאד יצירתי.
אחר כך אני אלך לים.
ואחרי הים אני אלך לסרט.
ומתישהו אני אוהב שוב.
אני אוהבת את ראש השנה.
התחלה חדשה. התחדשות.
כשהייתי ילדה הייתי מחכה תמיד לשעה 12 בלילה ואומרת לעצמי- ברגע הזה מתחלפת שנה, וזה היה נורא נורא מרגש אותי.
התרגשיויות מהסוג הספציפי הזה הן קצת פחות זמינות בגילי המופלג, אבל היום אני אומרת לעצמי- למה לא בעצם?
זה עדיין מרגש אותי- הרגע הזה בו מתחלפת שנה.
אני רוצה לאחל שנה טובה לכולם ולעצמי.
שנה של אהבה עצמית. של כבוד עצמי. של גאווה עצמית. שנה של השגים מספקים. שנה של יופי.
של שירה ומוזיקה ותמונות ונעימות גדולה.
לי ולכולם.
המורה שלי לפיתוח קול אומרת שיש לי סופרן דרמטי ושאני יכולה להיות זמרת אופרה.
אף פעם לא חשבתי להיות זמרת אופרה וגם הייתי בטוחה שאני מבוגרת מדי מכדי להתחיל עכשיו.
אבל היום חברה סיפרה לי שהיא ראתה בטלביזיה מישהי שהתחילה בגיל מבוגר יותר ממני והיום היא זמרת אופרה.
ועכשיו אני חושבת לעצמי, אולי גם אני?
פרידות הן עניין מוזר.
יש לך קול כמו של זכוכית מתרסקת מעורבבת עם פעמונים של גן עדן.
כשפעמוני הכנסייה יצלצלו בעיירה הזרה המוכרת, הוא יאחז במשהו, במה שלא יהיה, כל כך חזק עד שאצבעותיו ילבינו.
אחר כך הוא ינעל את המגפיים שלו ויצעד אל תוך הים.
המים יגיעו עד לקרסוליו. והוא יצעד שם, מנסה לסלק מראשו את צלילי הפעמונים המעורבים בצלילי קולך.
מישהו מתגעגע למשהו שאף פעם לא היה לו.
מישהי שרה שירה נואשת, מקלפת רסיסים של אויר ששט בין זרועותיה.
בעיירה הזרה המוכרת יורד ערב. בתים מחשיכים ומוארים.
בשפך של הנהר לים עומד מגדלור.
כשאת עומדת מביטה בו מישהי מצלמת אותך.
את לובשת את חולצתך האדומה וחצאית שחורה.
את צעירה.
ועכשיו זה מרגיש כאילו זה היה כל כך מזמן.
אני לא יודעת מה יהיה.
אני לא רוצה אף אחד. פשוט אף אחד.
זה טבעי?
לא בטוחה.
גם לא יודעת מאיפה זה בא.
רק לא רוצה שאף אחד יתקרב אלי בבקשה.
טוב, אולי רק אתה קצת אם אני אי פעם אתקשר.
אני קוראת ספר עלך מלחמה איומה שלא הייתה ואני מקווה שלעולם לא תהיה וזה גרם לי לחלום חלום נורא רע בלילה וגם עכשיו, מאז שקמתי אני מסתובבת עם הרגשה מוזרה ומפחידה וקצת פוחדת לצאת החוצה למרות שאני יודעת בבירור שבתל אביב אין מלחמה.
איזה משפט ארוך.
כנראה שאין ביקום הזה אף גבר שהוא חזק יותר ממני, ואני מצטערת שזה נשמע יומרני, אבל אם יש אחד כזה פשוט שיבוא ויראה לי.
אני רוצה להמשיך לכתוב בבלוג שלי.
אני יודעת שאני לא אמורה כבר להיות כאן, אבל אני רוצה להמשיך לכתוב...(נאמר בטון ילדותי ומתבכיין קצת...).
קבעתי שיעור ראשון עם מורה לפיתוח קול ואני מחכה בהתרגשות רבה. אולי אני עוד אהיה זמרת...
חשבתי על התגובה של עקשנית שהייתה קצת שיפוטית וקצת מעצבנת (כן, כן, את...) אבל בסך הכל גם די נכונה.
חשבתי על זה שאני כותבת עליו כל הזמן לא כדי להחזיר לו ולא כדי להראות כמה אני אומללה (ככה אני באמת מצטיירת? אומללה? כי אני בכלל לא...).
יש איזו פנטזית תיקון אחרת שמסתתרת מאחורי הכתיבה עליו.
מין כמיהה כזאת לזה שפעם אחת המילים שאני כותבת יגעו בו. יעשו לו משהו. ושהוא יגיד לי את זה. שהוא יגיד לי- מייפל, הצלחת לגעת בי. אני כל כך רוצה לדעת שנגעתי בו. ששיניתי לו משהו. שהוא הרגיש כלפי משהו.
זה שורף בי חור כזה כמו סיגריה ששמים על נייר. הרצון העצום הזה לדעת שנגעתי בו.
אבל אני יודעת שצריך להרפות מזה.
זה אף פעם לא יקרה.
שנינו לא מסוגלים לזה.
אבל הסיגריה כל הזמן חורכת בי את החור הזה.
חוצמזה אני לא אומללה בכלל.
בעיקר לא עכשיו כשאני הולכת ללמוד פיתוח קול.
כרמן...here i come
סיימתי היום לתרגם ספר על מין.
נורא מעניין. התפיסה של המיניות בעולם העתיק, הפגאני, התפיסה של המיניות בנצרות המוקדמת. התפיסה של המיניות הנשית.
והכל עם המון ציטוטים של פוקו.
נדמה לי שחלק מהספר לא הבנתי והמצאתי כל מיני תפיסות משל עצמי.
אבל לא חשוב. זה יצא מוצלח אני חושבת.
עכשיו נשאלת השאלה:
למה את עוד כאן?
היום רציתי לכתוב לו ולהגיד לו את המילים הבאות:
הבנתי מה אתה עשית- חוצמזה ששיקרת ופגעת והכאבת- אתה השפלת אותי.
אבל הוא ממילא קורא את הבלוג שלי אז אני יכולה פשוט לכתוב את זה כאן.
לכתוב כאן שהוא השפיל אותי.
ועשכיו נשאלת השאלה האם ההשפלה קיימת כשהמשפיל חושב שהוא משפיל או כשהמושפל מרגיש מושפל?
אני אחשוב על זה מחר.
ולגבי השאלה למה אני עוד כאן, גם על זה אני אחשוב מחר.
אני רוצה להתחיל ללמוד פיתוח קול.
חלמתי בלילה על ילדה רצה במורד מדרגות מוכרות.
זו הייתה שעת דמדומים, והעצים יצרו צללים מוזרים על הקירות.
ילדה רצה במורד מדרגות. היא עוצרת ומביטה ברקיע. רואה איך השמיים הופכים מכחול לשחור.
אני רוצה לצעוד ברחוב שמעליו חופה של עצים פורחים בסגול.
אני רוצה לצייר ציור בחול רטוב של חוף.
אני רוצה להגיד לאיש שרוכן מעלי ופני מצלים על פני:
"לילה טוב."
