אני יודעת לחכות

הגוף שלי מרגיש כאילו מישהו הרביץ לו כל הלילה.
כואב. הכתפיים, הזרועות, הירכיים. כואב.
עוד מעט אסע למקום ההוא שבו אני לובשת בגדי התעמלות ומזיעה לצלילי גיטרות ונשים ששרות בקול רם מילים שאני לא רוצה להבין.
הבית שלי נקי ושקט.
אני רוצה להיות ססיליה.
דולפת פעמונים כחולים.
כל הזמן אני ערפל אמרה ססיליה
לא יוצא לי לטפס על הקירות כבר בלילה.

אם יונה וולך הייתה כאן, הייתי שמחה לצאת איתה לשתות.
"יונה," הייתי אומרת לה, "השירים שלך מרפדים לי את הנשמה."

מתרגמת ומתרגמת ומתרגמת.
והלב שלי בורח מתוך השורות שאני מפענחת למקומות אחרים לגמרי.
קצת בורח לחיפה. הוא רוצה לשבת שם למעלה ולהסתכל על הים מגבוה.
קצת בורח אל מעבר לים.
גם שם הוא רוצה להסתכל על מים. אבל אחרים.
הייתי רוצה למלא את הדירה של בפרחים.
שלא אוכל כמעט להכנס כי הכל יהיה מלא פרחים.
של חורף.
נרקיסים וכלניות.

הצורך שלי לכתוב כאן מתעורר כשמשהו כואב לי.
ואז אני מקבלת המון תגובות שרוצות לשכך את הכאב שלי.
אבל חלק גדול מהזמן, ברובו בעצם, לא כואב לי.
כשכתבתי שהייתי רוצה מישהו שאוכל לבכות בזרועותיו, לא רציתי בעצם לבכות.
זה כמו שמוצאים מעיל נורא נורא יפה וקונים אותו למרות שעוד קיץ.
עכשיו דווקא בכיתי.
אני פגיעה באופן פתולוגי.
כל דבר קטן מכאיב לי.
ככה זה בימים האחרונים.
שמעתי שהרואין ממש עוזר.
אבל אסור לי.
עכשיו דווקא בכיתי.
ובבקשה שאף אחד לא ישלח לי חיבוק וירטואלי, כי חיבוקים וירטואלים הם לא באמת קיימים.

האם זה באמת קורה?
האם זה אפשרי?
עבותות חזקים כמו גזעיו של העץ הרחב ביותר מושכים אותי משם.
נקר שחזהו צבעוני ומקורו אדום ודק מנקר בי ללא הרף.
האם זה יתכן?
ואתמול בלילה רקדתי כמו שאף פעם ואחר כך, כמעט ארבע בבוקר, והיא שאני כל כך אוהבת מתקשרת אליי מתייפחת על כאב שמקורו לא ידוע לה והוא בלתי נסבל.
הייתי רוצה מישהו שאוכל לבכות בזרועותיו.

אני לא יכולה להפסיק לבכות. לא מצליחה לעצור את הדמעות.
ומה שהכי נורא זה שאני אמורה להיכנס עכשיו לחדר הטיפולים ולעזור לאנשים אחרים
ואני לא יודעת איך אני אעשה את זה

גם היום אני רוצה לכתוב בבלוג שלי. אבל אני עדיין לא כאן ועדיין לא רוצה להיות כאן.
כתבו לי כל מיני דברים שמתוכם יכולתי להסיק שאני מצטיירת כאיזה קנה נרעד ברוח הזקוק לתמיכה וחיזוק.
גם אתה. במכתב האחרון שלך אלי כתבת באחד המשפטים היותר תמוהים במכתב ההוא שהייתי זקוקה למישהו שיתמוך בי.
זה לא נכון.
אני יותר חזקה מכל גבר שפגשתי איפעם. אני יכולה להתמודד עם הכל.
אני באמת יותר חזקה מכל הגברים שפגשתי. בעיקר ממך. אבל גם מכל האחרים.
ויש לי בחיים שלי המון המון טוב.
לא זקוקה לאף אחד שיתמוך בי ויכוון אותי. אני יודעת להתכוון לבד.
כן זקוקה למישהו שיגיד לי את האמת ושיאהב אותי.
אהבה היא כמו שמש לצמחים. בלעדיה אי אפשר לעשות פוטוסינתזה.
לא זוכרת אף פעם שהייתי כל כך מלאה בכעס. זה בעצם זעם. מין זעם מזוקק כזה. מלא עוצמה.
אני זועמת על כל הגברים שהזכרתי בפוסט הפרידה שלי. כל כך זועמת עד שמה שהכי בא לי לעשות זה אאוטינג פראי שלהם. אבל אני כמובן לא אעשה את זה.
אבל אני רוצה לכעוס.
לא לכאוב כאב שברירי שגורם לכולם לשלוח לי הודעות תמיכה מלאות פאתוס.
לזעום זעם קורע ומנתץ שיראה לכולם כמה אני מפחידה. כמה אני חזקה. כמה כדאי ועדיף לא להתקרב אלי.

אני לא כאן ולא חזרתי לכאן ואני לא רוצה להיות כאן ואני לא רוצה שאף אחד יתקרב אלי.
אבל אני רוצה היום לכתוב בבלוג שלי.
אני מרגישה שעוד רגע אני אתחיל לצרוח.
ממש ממש חזק.
לצרוח כי אני לא מצליחה להתגבר ולאחות את השבר שיש לי בחדר השמאלי של הלב.
לצרוח כי אני מלאה בכעסכעסכעס.
לצרוח כי אני רוצה שיאהבו אותי ולא מסוגלת עכשיו לתת לאףאחדאףאחדאףאחד להתקרב אלי.
כולי זועקת: אל תגעו. אל תתקרבו.
והעיניים שלי מתחננות למגע.

אני מצטערת אבל אני חייבת ללכת מכאן.
אולי אני אחזור. אני הרי מכורה למקום הזה.
אבל להיות כאן עכשיו זה מעשה של שנאה
עצמית.
ואתם יודעים מה? אני מוכנה להמר שזה ככה אצל הרבה מאד סאביות.
מגעיל לי כאן.
מגעיל לי לקרוא את כל הגברים הטיפשים והחרמנים שמסתובבים כאן.
עצוב לי לקרוא את כל הנשים שמחפשות אהבה וחום ומוצאות רק ניצול וחוסר רגישות.
כן, אני יודעת שזו הכללה. יש כאן גם אחרים.
אבל לא כל כך הרבה.
אני רוצה להיות במקומות טובים.
במקומות של אהבה ואנושיות ושמחה ויצירתיות.
יש את זה כאן כל כך מעט.
אני חושבת על הגברים שפגשתי כאן.
אחד שהיה איתי והציע לחברה הכי טובה שלי להזדיין איתו.
אחד שהיה מנצל אותי. בא אלי כדי שאני אמצוץ לו ולא מתייחס אלי בכלל.
כמה נשואים שרק רוצים להזדיין מהצד.
אחד שלקח אותי לבית קפה ואחר כך השאיר אותי לשלם גם בשבילו.
אחד שעשה לי סשנים קטנים ואחר כך נעלם בגועליות.
ועוד ועוד ועוד.
וגולת הכותרת- זה שאהבתי כל כך כל כך כל כך ושיקר לי.
אתה יודע כמה שאהבתי אותך?
יש לך מושג בכלל כמה אהבתי אותך וכמה הכאבת לי?
עם השקרים שלך והקור שיש לך בנשמה.
שברת לי את הלב ואת הנשמה. שברת אותי חתיכת בן זונה קר ופסיכוטי שכמוך.
אדם חולה. שמשקר ושובר לאנשים את הלב והנפש.
לא לאנשים. לי.
אני לעולם לא אסלח לך.
אני רוצה שתחיה עם הידיעה הזו שאני לעולם לא אסלח לך.
תחיה עם זה.

חייבת לציין בשביל הכנות שגם פגשתי כאן אדם אחד טוב. הלורדפיין שהוא מתוק ואמיתי וטוב לב ורגיש ומלא חום.
כדאי שתדעו את זה נשים יקרות. יש כאן אחד כזה.
אני כרגע הולכת.
תודה לכל מי שנתן לי אהבה כאן דרך הבלוג הזה.
אני מאחלת לכולם אושר ואהבה עצמית.
אולי אחזור.
סביר להניח.
אבל בינתיים אני הולכת.

כמה דקות לפני חמש וחצי בבוקר יצאתי מהבית.
האוויר היה שקוף וכמעט קר.
היה עוד קצת חושך.
במכונית שלי חיכה לי ברווז הקרמיקה שיושב מעל תא הכפפות.
לפני שנכנסתי למכונית נשמתי.
נשימה עמוקה.
אני אדם אחר. אישה אחרת.
כבר לא מה שהייתי.
השחרחר שלי עוד ישן כשיצאתי בבוקר.
נסעתי את הדרך הזו שאני מכירה כל כך טוב.
חניתי במגרש החניה.
נכנסתי.
הוא כבר חיכה שם. האיש שאני הכי אוהבת.
התחלנו בסקווטים, המשכנו לזרועות וכתפיים, אחר כך בייספס.
בסוף אירובי.
לפעמים אני אומרת לעצמי-
של מי החיים שאלה שאת חיה באינטנסיביות ובעצלתיים.
רוב הזמן אני מתגעגעת.
געגועים לוקחים את החזה שבתוך החזה שלי למקומות אחרים לגמרי.
אני נראית כאן, אבל בעצם אני שם.
אם פעם הלב שלי יפסיק להתרחב ולהתכווץ אני אדע שנגמר.
אתה יודע כמה נאהב יכולת להיות?
אבל אני לא יכולתי להיות נאהבת על ידך.
חג האהבה.

כל מיני אנשים שואלים אותי למה אני לא בעסק.
ביומולדת שלי עשיתי מסיבה.
כולם באו חוץ ממנו.
לפני כמה חודשים זכיתי בפרס. היה טקס גדול עם ראש העיר וכל מיני אנשים חשובים.
כולם באו חוץ ממנו.
היה יום אחד שהייתי נורא עצובה. בכיתי קצת.
כל החברות שלי רצו לבוא להיות איתי. רק הוא לא.
היה שבוע אחד שבו אמרתי לו: קשה לי, בוא ניפגש קצת יותר השבוע. אני צריכה אותך.
הוא לא בא עשרה ימים.
זו לא התשובה על השאלה החשובה "למה את לא בעסק"
זו התשובה על שאלה חשובה לא פחות:
"למה את עצובה?"
בסוף אני אשכח אותו. זה הרי יקרה.
בסוף הכיבים המדממים שהוא השאיר בי יגלידו והבפנים שלי יהיה שוב שלם.
בסוף אני לא אצטרך לכתוב עליו אפילו מילה אחת.
אבל לפני שהסוף הזה יגיע אני אמשיך שוב ושוב לשאול את עצמי איך זה יכול להיות שהוא כל כך לא אהב אותי. ואם הוא כל כך לא אהב אותי, למה לעזאזל הוא היה איתי כחל כך הרבה זמן.
ועוד שאלה חשובה- למה אני אהבתי אותו כל כך.
ועוד שאלה חשובה- למה אני תמיד טועה בבחירות שלי.
ועוד שאלה חשובה- האם אפשר בכלל לאהוב אותי? אולי אני לא אהיבה?
ועוד שאלה חשובה- האם יש גאג בעולם שיצליח לסתום לי את הפה פעם?
ועוד שאלה- מתי יפרחו הפרחים הוורודים שברחוב שלי?
בסתיו.
לפחות תשובה אחת..