אני יודעת לחכות

מייפל מתחילה לסלול את דרכה החוצה.
היא מתחילה בכך שהיא מעצבנת אנשים באתר הכלוב.
היא מעצבנת אותם ככה שהם מגיבים אליה, כמובן שהיא נעלבת, אבל היא חושקת את שיניה המולבנות וממשיכה הלאה.

מייפל תיזרק בסוף מהאתר בבושת פנים.
היא תגיד כמה דברים שאף אחד לא רוצה לשמוע, היא תעשה אאוטינג להוא שפגע בה כמו שלא פגעו בה אף פעם, היא תעצבן יותר מדי אנשים.
זה יכול לקרות.
והיא כל כך רוצה בעצם להיות פופולרית, אבל היא לא יכולה.
כן, כן. מייפל היא שמאלנית רדיקלית. אוהבת ערבים.
כל החיים שלה קראו לה זונה של ערפאת ומזדיינת עם ערבים ויפת נפש. הרביצו לה בהפגנות וכמעט עצרו אותה פעם.
כשהיא נוסעת לחו"ל עושים עליה חיפושים וחקירות.
זאת מייפל.
סכין בגב האומה.
אבל סכין מה זה גאה ושלם עם עצמו.
וסכין שיודע שהוא לעולם, אבל לעולם לא יחתוך אף אחד רק בגלל שהוא שייך לצד שמישהו החליט שהוא האויב.

שמעתי עכשיו את אחד השירים שאני הכי אוהבת ופתאום הבנתי כמה הוא מתאים למה שאני מרגישה.
כאילו שסוזן וגה פגשה אותי, עשתה לי ראיון עומק וכתבה על זה שיר.
אז הנה הוא:

In liverpool
On sunday
No traffic
On the avenue
The light is pale and thin
Like you
No sound, down
In this part of town
Except for the boy in the belfry
He’s crazy, he’s throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He’s ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he’s missing something
Or someone that he knows he can’t
Have now and if he isn’t
I certainly am

Homesick for a clock
That told the same time
Sometimes you made no sense to me
If you lie on the ground
In somebody’s arms
You’ll probably swallow some of their history

And the boy in the belfry
He’s crazy, he’s throwing himself
Down from the top of the tower
Like a hunchback in heaven
He’s ringing the bells in the church
For the last half an hour
He sounds like he’s missing something
Or someone that he knows he can’t
Have now and if he isn’t
I certainly am

חזרתי מחדר כושר.
אני מזיעה. הפנים שלי אדומים.
אני עושה שריר מול הראי כדי לראות מה קורה עם הגוף שלי.
לא הרבה קורה.
אבל אני מנסה...
כל כך מנסה.
אתמול פגשתי את ידידי ת.
לפני כמה ימים רבנו נורא.
אבל אתמול שוב אהבנו. לפחות כך אני מקווה.
אני מתכננת את ההתנתקות שלי.
חשבתי עליה חצי לילה.
על הודעת הפרידה, על המחיקה של הכלוב מהמועדפים שלי, על הריק שיבוא.
עוד לא. אבל עוד מעט.

אתמול היה לי יום מקסים.
זה כל כך טוב כשיש יום מקסים.
הייתי בעיר שאני אוהבת.
פגשתי אישה שאני אוהבת ואחר כך איש שאני אוהבת ובסוף- גולת הכותרת- מ המתוקה שלי עם העיניים הכי יפות בעיר ההיא והחיוך והאהבה שיש בינינו.
ונסעתי המון באוטובוסים. וזה כל כך כיף לנסוע בעיר הזאת כי היא יפה וירוקה והים ניבט מכל פינה ונהניתי נורא.
מוזר. הכתיבה על זה היא לקונית אבל במציאות הלב שלי התרחב והרוח שלי שמחה ופעמה והנשימה שלי נעתקה והעור שלי שמח והמילים שלי יצאו בקצב קופצני ונלהב.
כל זה היה אתמול.
היכולת לשמוח עוד קיימת.
גם היכולת לאהוב ולהתרגש.
כל כך להתרגש.

לילה טוב.
השחרחר המנומנם שלך שוכב על השמיכה שלו ומביט אליך בעין חצי עצומה כמו אומר לך: נו, לכי כבר לישון מותק.
הסדין החדש עם הפרפרים המודפסים עליו כבר מתוח על המיטה.
הכלים בכיור רחוצים.
המזגן פועל בדיוק על הטמפרטורה הנכונה.
הספר החדש שאת קוראת מחכה לך במיטה, יחד עם הספר הלפני אחרון, למקרה שתתגעגעי.
את רחוצה ונקיה. מדיפה ריח של סבון.
השיער שלך נקי ומסורק. מריח מהשמפו שאת הכי אוהבת.
צחצחת שיניים.
שמת קרם על הפנים.
בת' גיבונס סיימה לשיר את השיר האחרון בדיסק.
הגיע הזמן ללכת לישון.
את אוהבת.
את שוב אוהבת.
וכל הגוף שלך מתגעגע.
לילה טוב.

מייפל יקרה
את הולכת והופכת מרירה. זה לא טוב לעור הפנים ובכלל זה לא הולם אותך.
היתרון היחיד במרירות הוא שמרזים מזה, אבל מותק, עדיף שתהיי שמנמנה ומחוייכת מאשר מרירה ורזה.
חוצמזה כדאי שתשכחי כבר מההוא. הוא לא שווה אף פסיק מהמחשבה שלך, וזה לא משפט בנאלי כפי שהוא נשמע. הוא באמת לא שווה. כלום.
תסתכלי בראי על התספורת החדשה שלך. נכון שאף אחד לא שם לב שהסתפרת, כי ביננו לקצץ שלושה מילימטר זו לא ממש תספורת, אבל את רואה, ואת אוהבת. אז תסתכלי. ותסתכלי בראי על הגוף שלך שהולך ומרזה, ותהיי שמחה מותק.
ןתכתבי. כי כשאת כותבת את שלמה.
ותשירי. כי כשאת שרה את מאושרת.
ותלטפי את השחרחר שלך, כי מחקרים הראו שכשמלטפים כלבים לחץ הדם יורד.
ותפסיקי לקרוא בלוגים שעושים לך רע.
ותמשיכי להתאמן. כל בוקר לחדר כושר. כל בוקר.
ותני ללב המכווץ שלך להתרחב. הוא הרי יודע איך.
ותסלחי.

קמתי קצת אחרת.
וממילא היאוש שלי לא עבד כי הוא לא אמר לי כלום וכנראה שהוא לא יגיד לי כלום כבר אף פעם לעולם ואני לא יודעת למה בכלל ציפיתי בהתחשב במי שהוא ומה שהוא והיכולות הרגשיות הדלות עד אפסיות שלו.
אז קמתי אחרת.
לא מאד אחרת, אבל מספיק אחרת.
יום טוב.

אני לגמרי לגמרי לגמרי אבודה.
ואני לא יודעת מה לעשות.

אני כנראה באמת בי פולרית.
כי בפעם הראשונה בחיים שלי ממש ממש בא לי למות.

אני חושבת שאני בי פולרית כי פתאום אני מלאה באהבה.
נו..זה בטח תכף יעבור.
אולי זה קשור לזה שפתאום קלטתי שיש לי חופש.
אולי זה קשור לזה שאני אני.