אני יודעת לחכות

חלמתי בלילה שאני נוסעת בהמון רכבות ובסוף מגיעה.
בימים האחרונים אני בוחרת בבדידות כמעט מוחלטת וזה טוב.
חושבת המון על מה שהיה וחוזרת אל עצמי.
לגמרי מרגישה איך הלבד הזה גורם לי לחזור אל עצמי. כמו חיילים שחוזרים הביתה אחרי המלחמה.
ואני קצת אחרי מלחמה שהתחילה מרגע שנכנסתי לכאן ואל כל העולם הזה.
העולם הזה ברובו הוא נטול אינטימיות לחלוטין. הוא מנוכר ומלא באגואיזם ועיוורון לאחר. בעיקר לאחרת.
הייתה תקופה ארוכה שבה חשבתי שמצאתי כאן אהבה ואינטימיות. אבל זו הייתה אשליה גדולה.
אז למה אני עוד כאן?
שאלה ממש מצוינת.

ושוב חזרתי אל שגרת ה- שש בבוקר בחדר כושר. ומאמן האושר שלי אומר שחציתי את כל הקווים האדומים שלו ושמעכשיו הוא מתכוון להציק לי ממש ממש.
זה בערך הדבר הכי משמח ששמעתי בשנה האחרונה.
ואני עדיין מאמינה באמונה שלמה שבסוף אני אהיה רזה.
אחר כך קיבלתי שתי שורות אדומות. אחת מהן מקליבר, החמוד כל כך, והשניה הודעת נאצה.
הודעת נאצה. לא ראשונה, כי כבר קיבלתי הודעת נאצה אחת מאותו אחד שכנראה הייתה בצחוק, למרות שלא הרגישה ככה.
אז האמת היא שהפעם זה קצת הגיע לי, אבל מצד שני, אולי לא.
כי באמת, האם אני אמורה להגיב כשמישהו שאני לא מכירה כלל כותב לי שהוא יבוא אלי בלילה הביתה ויהפנט אותי ודורש לקבל את ההוראות המדויקות להגיע אלי לדירה? מישהו שאפילו לא דיברתי אתו בטלפון. מישהו שאין לי מושג אם הוא רוצח סדרתי או לא. האם אני באמת אמורה להגיב לזה?
כנראה שכן, כי כל אחד זקוק להתייחסות.
ולכן זה קצת מגיע לי.
הודעות נאצה עושות הרגשה ממש ממש רעה.
זו ההרגשה שיש לי עכשיו.
חוצמזה אני עייפה כל הזמן ואין לי טיפה אחת של אנרגיה.
אני מקווה שזה ישתנה בקרוב.

האם לא היית
עיר שביקרתי בה פעם
אחת
בלילה של חורף
מדיף ניחוח תפוזים?
כשאמרתי לך שלום
נחרבו ערים ומדינות
כדורים של אש אחזו בצמרות עצים
וחרבה השתלטה על הארץ.
רק שבריר של רגע הפריד ביני העומדת על רגליה
לביני הכורעת על ברכיה ומתחננת שלא תלך.
אהבתי אותך כמו שהכפתור אוהב את הלולאה.
מחכה להיכנס בך כדי להיות שלמה.
עכשיו, נשרפות בתוכי מילים
ספרים שלמים הופכים לאפר
עזובה אוחזת בי
כמו בית שנטשו אותו
ולא חזרו.

מאז שחזרתי לכאן אני מלאה ברגשות שליליים. לא יודעת למה. מנסה ומנסה ומנסה להבין את עצמי ולא מצליחה.
הכל כאן נראה לי נורא.
היחיד שמצליח לשמח אותי הוא מאמן האושר שלי, אבל זה כבר לא מספיק.
החלטתי להתנזר מגברים ואני אעמוד בזה. אני חייבת את זה לעצמי.
אז למה הכל מרגיש כל כך ריק?
ולמה אני רק נכנסת לכאן ומחפשת את הדבר היחיד שיכול לעשות לי עוד יותר רע ממה שאני כבר מרגישה?
אני מרגישה בודדה כמו הברווזון המכוער לפני שהוא גילה שהוא ברבור. וזה בכלל לא רע. אני רוצה להיות בודדה. אולי בגלל שכל האנשים נראים לי איומים.
לא יודעת מה קורה לי.
אבל יודעת שזה לא טוב.

מייפל קיבלה מט.

אני לא לגמרי יודעת למה יש לי צורך עז להיכנס בחברי הכלוב ממין זכר.
אולי אני פגועה, אולי אני מתוסכלת, ואולי אני לא צריכה תמיד להיות בבקרה עצמית בלתי פוסקת ופשוט להיכנס בהם אם בא לי.
ובא לי.
המקום הזה מלא בזכרים דפוקים, טיפשים, צרי עין ולב. בזקנים חרמנים שחושבים שיש להם איזושהי לגיטימציה או זכות להתעלק על ילדות מתוסבכות ומבולבלות ולנצל אותן בצורה מכוערת.
איכס. זה מגעיל אותי בטירוף.
מלא כאן בנצלנים, רמאים, שקרנים, אלימים, פוגעים ויותר מכל נעליים.
פשוט נעליים.
ואני, את הנעליים שלי בוחרת בקפידה ונועלת רק על הרגליים.
אז כל הנעליים שמסתובבות כאן- לא להתקרב!

הבוקר אני מגעגעת כמו ברווז.
נדמה לי שאפילו צומחות לי כבר כנפיים.
לפעמים נדמה לי שלקחו טיל ענק, הטעינו אותו בטיפשים, וירו אותו לתוך הכלוב, ועכשיו הכל מלא כאן בגברים טיפשים.
סליחה. שאף אחד לא ייקח את זה אישית בבקשה.
זה לא אתם.
אלה הטיפשים האחרים.

סוף סוף, כשאני כותבת פוסט אחד שאינו בכייני, הוא נדחק מיד אל מורדות הר הבלוגים.
אז עכשיו אני שוב מתבכיינת.
ראו הוזהרתם.
ניקיתי את הבית שלי, ופתחתי את המרפסת, ורוח קטנטנה ומדומיינת נכנסת פנימה.
עוד מעט יהיה סתיו.
זמן זה עניין יחסי. ולכן עוד מעט יהיה סתיו.
בסתיו הקודם חיכיתי לך שתחזור.
אתה זוכר?
ואז חזרת. והכל התחיל כל כך טוב ואחר כך כל כך רע.
איפה הייתי אני, מייפל, החכמה והכל יודעת, כשכל הדברים האלה קרו מול העיניים שלי ולא ראיתי אותם.
אני מתגעגעת אליך כל כך עד שזה שורף לי את קצות האצבעות. ואת קצות הלב.
ועכשיו נוספו געגועים גם ללורדפיין.
געגועים געגועים געגועים.
בגיל שתים עשרה חגגו לי בת מצווה, וקנו לי חליפה כזאת בצבעי תכלת וורוד. אלו היו שנות השמונים של צבעי הפסטל ומכנסי הברמודה.
אני מתגעגעת לחליפה הזו.
אני מתגעגעת לשתי הצמות שאמא הייתה קולעת לי בכל בוקר לפני שהייתי הולכת לבית הספר.
הייתי ילדה רצינית ושקטה.
בכיתה ד' בפורים התחפשתי לאתנה אלת החוכמה והמורה שלי התמוגגה וקראה למורות האחרות לראות את הילדה הכחמה.
אבל הייתי בעיקר ילדה עצובה.
קוהלת אמר משהו על זה שעם הידע בא הסבל.
וואי, כמה אני מתבכיינת. ועוד מתבכיינת בטון מתנשא.
אבל מה כפת לי.
מותר לי.
אה, ועוד משהו.
אני בהתנזרות מגברים להמון המון זמן.

התמונה שאני הכי אוהבת בסרט שאני הכי אוהבת, ואני חושבת שכבר כתבתי עליה כאן פעם, היא התמונה שבה שניהם שוכבים על הקרח ומביטים למעלה אל הכוכבים.
משהו בתמונה הזו.
תמיד כשבעציצים שלי היו צמחים שמתו, לא הייתי מסוגלת לעקור אותם. הייתי משאירה אותם שם. בלי סיבה.
כך אני לא מצליחה לעקור את ההוא מתוכי.
אני לא חושבת שהיה לו מושג מה הוא היה עבורי. שהיה לו מושג כמה אהבתי אותו וכמה משמעותי הוא היה, וכמה עמוקים השורשים שהוא נטע בי.
והאמת היא שאני לא יודעת מה לעשות.
השורשים שלו שתקועים בי מכאיבים לי.
ואני חושבת שהכי טוב שאלך מכאן בכלל.
נמאס לי כבר לקרוא את אותן מילים שלי.
שוב ושוב ושוב ושוב.
כמו במין תקווה ילדותית כזו שהוא יקרא (כי הוא קורא) וזה יגרום לו להגיד לי איזו מילה אחת של רגש אמיתי.
כאילו שזה משנה משהו.
כאילו שזה יכול לשנות.
כנראה שצריך פשוט לעבור הרבה הרבה זמן.
והוא יעבור.
הזמן.
ובינתיים אולי עדיף שלא אהיה כאן.
אני לא יודעת.

אוקיי, אז התחלתי להבין מה השתנה כאן.
עוד יותר תככים והשמצות וכיעור של כל מה שיכול להיות יפה. ומחסור עז באינטימיות.
והוא מככב כאן כהרגלו עם המילים היפות שלו.
ואני?
אני לא בעסק.
אם היה דבר אחד יפה בקהילה הזו זה הקו החם, ולהשמיץ אותו כפי שהושמץ. כלומר, איך אפשר להשמיץ משהו שהכוונה שלו היא רק, ואך ורק לטוב?
ואני לא בעסק.
אני אוהבת את הלורדפיין אבל אני לא בעסק.
לא בשום עסק.
ואם היה אפשר כמו בשמש נצחית בראש צלול לעשות מחיקה של מישהו מהזכרון, אין לי שום ספק מה הייתי עושה.