אני יודעת לחכות

חזרתי.
נדמה לי שהתגעגעתי, אבל אני לא בטוחה.
היה קשה ועמוס ועבדתי המון המון המון, והיה גם ממלא ועטוף באהבה.
ואחר כך הייתי בברלין האהובה שלי שאין כמוה בשבילי.
ועכשיו אני כאן.
מה השתנה כאן?

אני נוסעת מחר.
לא אהיה כאן כמעט שלושה שבועות.
תשמרו על עצמכם.
אני אתגעגע.
מבטיחה להביא מתנות. אבל לא יודעת איזה.

זהו, אני לא יכולה יותר עם החלומות האלה. החלומות האלה הורגים אותי, מקצרים לי את החיים, גורמים לי לקום בבוקר מבולבלת ובלי שום מושג איך להמשיך הלאה.
אני לא יכולה לחלום עליך יותר. תעשה משהו כדי להפסיק את החלומות האלה. אתה הרי כזה כל יכול. מצליח לשחק בחיים ולכוון אותם כרצונך, אז תעשה משהו בקשר לחלומות האלה. תצא מהם. בבקשה.
הלילה ראיתי אותך. ממש ממש ראיתי. אותך, כמו שהיית תמיד. עם הפנים שלך שאני אוהבת. העיניים המחייכות. השפתיים שאהבתי לנשק. ואני לא רוצה בכלל להתחיל אפילו לדבר על עצמות הבריח האלה.
זה קצת נמאס לי.
אני רוצה לחלום על דברים אחרים.
ואולי אתה בכלל לא אתה.
הרי פרויד דיבר הרבה על כך שאנשים בחלומות הם סמלים למשהו אחר. למישהו אחר.
אפילו היה לו איזה שם בשביל זה אבל אני לא זוכרת מהו.
לא פלא שקיבלתי כזה ציון בקורס על פרויד.
בקיצור, אתה יכול לבחור עכשיו:
או שתחזור לחיים שלי ותצא מהחלומות שלי, או שתצא מהחלומות ותלך, לא אכפת לי לאן.
בעצם, אני בוחרת: תצא!
תשאיר לי את החלומות שלי.
אני מבינה שאתה מתגעגע. אבל היית צריך לחשוב על זה קודם.
עכשיו מאוחר מדי.
הו מייפל. אמנית המילים. מילוליינית שכמוך.
כמה שטויות את מדברת.

מייפל ראתה אתמול את תל אביב שלה כמו שהייתה פעם.
העצים עם הפריחה הוורודה שהאפילו על רחוב שלמה המלך שבו הייתה פוסעת כל שלישי ושבת לתנועה.
כשמייפל הייתה בת ארבע עשרה היא הייתה מאוהבת בעופר שהיה מתולתל וגדול ממנה בארבע שנים.
הנשיקה הראשונה שלהם הייתה בסוכה של מציל בים. היה חורף.
מייפל זוכרת את הנשיקה הזו עד היום. את הלשון שלו מטיילת על שלה.
אחר כך הם התנשקו בחצר של בית הוריה.
בתל אביב של מייפל היה קולנוע שקראו לו קולנוע פריז.
היא הייתה הולכת לראות את מופע הקולנוע של רוקי ולזרוק אורז עם כולם.
לילה אחד היא הלכה להצגת חצות וראתה את "מחפשת את מר גודבר". דיאן קיטון וריצ'רד גיר.
זה הפחיד אותה ומשך אותה.
בתל אביב של מייפל יש ים.
פעם אחת היא כתבה עם מקל על החול: עופר.
לילה אחד בחוף פרישמן היא ראתה כתובת על החול.
היה כתוב שם:
מורד האתמול כותב: רק שמות, רק שמות נותרים לנו במערומיהם.
ומייפל הוסיפה מתחת שורה משיר:
גם ים מוחק שמות כתובים בחול.
בתל אביב של מייפל היה פאב מאחורי האוזן השלישית ומייפל הייתה יושבת בו ורואה על מסך וידאו גדול הופעות של הפינק פלויד והביטלס ודיוויד בואי.
היא חלמה על דיוויד בואי ועל עופר.
היא בכלל חלמה הרבה.
עד היום היא חולמת.
נדמה לפעמים כאילו זה היה לפני מליון שנה, אבל מייפל זוכרת הכל ויודעת שזה לא היה כל כך מזמן.
הנעורים שלה.חושניים ותמימים.
הם עוד כאן.

זה קרה.
מייפל התפרקה.

מייפל ישנה מעט מאד בלילה.
תכף היא תסע לחיפה במכונית המקרטעת שלה.
רק שלא תתחמם .
הלב של מייפל על סף פיצוץ אטומי.
טוב שהיא נוסעת מכאן כי היא לא הייתה מחזיקה מעמד והייתה עושה משהו שאחר כך הייתה מתחרטת עליו נורא.
מייפל מ ת פ ר ק ת.
כל כך טוב שהיא נוסעת.
שם היא לא תוכל להתפרק. תהיה חייבת לעבוד ולתפקד ולהיות חזקה.
אחר כך היא תהיה במקום שהיא הכי אוהבת.
ברלין האהובה שלה.
ברלין האהובה עם המוזיאונים שהיא אוהבת והרחובות המוכרים והנהר הרחב שלא דומה לשום נהר שיש כאן.
והזרות. והאנונימיות, והלבד.
אף אחד לא יכיר את מייפל.
היא תוכל להיות מי שהיא רוצה.

מייפל רוצה להיות מישהי אחרת ולא מצליחה.
מייפל מתגעגעת ל.י. כמו שלא התגעגעה מעולם.
מייפל רוצה שהמון אנשים יגידו שהבלוג שלה הכי יפה.
כי מייפל רוצה שיאהבו אותה.
מייפל רוצה שלורד פיין יבוא ויחבק אותה עכשיו.
שידבר אליה בשפה שהיא אוהבת.
מייפל רוצה שמישהו יבוא ויעשה את העבודה שלה במקומה.
היא כל כך עייפה, ויש עוד לילה ארוך של עבודה לפניה.
מייפל רוצה כבר להיות על המטוס.
מייפל אוהבת את השחרחר שלה ורוצה לקום וללטף אותו.
מייפל רוצה להיות מישהי אחרת.
מייפל רוצה לא לאכול יותר אף פעם.
מייפל רוצה לא לאכזב יותר אף אחד ובעיקר לא את עצמה.
מייפל מתגעגעת ל .י. היא מתגעגעת כל כך שזה כואב לה בכל הגוף.
היא יודעת מה עומד לקרות.

ליטפתי אתמול ילדה קטנה שקיבלה מכות.
אולי לא כל כך קטנה, בת שבע עשרה. ואולי לא ממש מכות, אבל מישהי גדולה ממנה דחפה אותה באלימות והפילה את המשקפיים שלה על המדרכה.
זה היה בירושלים, מחוץ למועדון שמעולם לא הייתי בו קודם וכנראה לא אהיה בו שוב.
אבל הילדה הזו נכנסה לי ללב.
רזה ושברירית. קצוצת שיער, פירסינג בגבה וכמה קעקועים, והמשקפיים העדינים על הפנים העדינים. וכשהיא דיברה היתה לה סמך כזו קצת שורקת שהכמירה לי את הלב.
משהו בה עורר בי איזה זיכרון.
אבל הזכרון הזה עוד לא בהיר. אני עוד לא יודעת במה נזכרתי.
אני לא מפסיקה לחשוב עליה.
על הפנים שלה, על האופן שבו היא דיברה, עם הסמך הזאת.
על העקשנות שלה. על האומץ שלה.
זה מוזר כל כך.
אולי אני כבר צריכה ילדים משלי....
בשעות המעטות שישנתי חלמתי שוב עליו.
הוא היה כאן. אצלי בבית. ויכולתי לשמוע את הקול העמוק שלו מדבר אלי.
זה לא משנה.
בלילה רקדתי במועדון הקטן הזה בירושלים.
חיבקתי את החברה הכי טובה שלי.
בדרך חזרה הביתה ישנתי כמו ילדה.

רק משהו קטן ששכחתי להוסיף.
השיר מהפוסט הקודם מושר כמובן ללורד המתוק שבכלל לא צריך שאני אשיר לו שיר כזה כי הוא מנשק אותי גם בלי שירים.
המילים הבאות, אין להן שום קשר אליך לורד מתוק שלי.
הנה המילים הבאות:
אני לא סובלת גברים יותר מדי אינטיליגנטים.
כל הגברים היותר מדי אינטיליגנטים מתבקשים עכשיו ללכת לחדר בלי מזגן ולאונן בחזירות מול פורנו איכותי באינטרנט.
כמובן חוץ ממך לורד יקר וחוץ מ.ת. יקירי המתוק. אתם יכולים להישאר במזגן.
תודה ושלום.

Kiss me out of the bearded barley
Nightly, beside the green, green grass
Swing, swing, swing the spinning step
You wear those shoes and I will wear that dress.

[Chorus:]
Oh, kiss me beneath the milky twilight
Lead me out on the moonlit floor
Lift your open hand
Strike up the band and make the fireflies dance
Silver moon's sparkling
So kiss me

Kiss me down by the broken tree house
Swing me upon its hanging tire
Bring, bring, bring your flowered hat
We'll take the trail marked on your father's map