אני יודעת לחכות

כן, כן. לא משנה כמה רחוק תברחי, הוא תמיד יתפוס אותך.
ההוא שנמצא בפנים.
זה שבחוץ הוא לא משהו בתפיסות וגם לא בשום דבר אחר.
אז הנה זה שוב. צובט, רומס, מכאיב, קורע, מורט פיסות עור לחות מזיעה מעל גופך ומשאיר בשר נא אדמדם שירקיב במהירות בחום. מאכל לעורבים קרקרנים.
אתה חושב שרק אתה יכול?
גם אני יכולה.

יש לי מבחן מטורף מחר.
אצטרך ללמוד כל הלילה.
עוד שבוע אני נוסעת מכאן.
יש לי אדון שאני אוהבת ואנחנו מגששים אחד את השני ובודקים מה אנחנו זה עבור זו.
הוא מקסים. וזה נעים.
כל כך עייפה שכותבת הכל בכותרות.
משפטים קצרים שממצים את העניין.
אדון שלי, מתגעגעת אליך.

יש לי סחרחורת.
ובכלל, אני שונאת לונה פארק.
פעם מישהי הצליחה לגרום לי לעלות על רכבת הרים והיא עם פלשבקים עצבניים עד היום מהתגובות שלי.
אני מבולבלת, ונרגשת, ולא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי.
ויש לי סחרחורת.

אני הזונה הגאה של Lordpain.

ועוד חלום אחד עליו הלילה. והפעם משהו מכאיב במיוחד. וכל כך ממשי. ממש כאילו הוא היה איתי.
חלמתי שאנחנו נפגשים איפשהו בחו"ל והוא מגיע עם לק ורוד על הציפורניים. ואני יודעת, פשוט יודעת, שמישהי מרחה לו את הלק הזה. ואחר כך בחלום במין התקף קנאה איום כזה, אני מחפשת במזוודות שלו, לנגד עיניו, והכל מלא תכשיטים של נשים, ומכתבים מנשים. ואני מפחדת שהוא ירביץ לי.
זה היה חלום מפחיד. וכואב נורא. גם זה לא ממש נשמע ככה כשמספרים את זה.
יכול להיות שחלמתי שוב חלום כזה של בגידה בגלל שאתמול קצת נעלמת.
שונאת כשאתם נעלמים.
זה מחזיר אותי אחורה.
לא פותחת את הלב שלי לאף אחד ולא אכפת לי כלום. כלום.
רק ת. ידידי המתוק שהכין לשנינו סלט יווני ואכלנו אותו על המרפסת. הוא כל כך מתוק. אני אוהבת אותו אהבה נקייה וזה נעים.

הקול שלה, כמו פנינים, מתגלגל במורד תעלת השמע של האוזן הימנית שלי.
הקול שלה, כמו נוצה, מלטף את השיער הרך שלי שפעם נדבק לזיפים שלך עד שהלכת.
הבור השחור הריק שהוא החלל שבבית החזה שלי מתמלא ומתרוקן לסרוגין.
אם הייתי מחובקת עכשיו בזרועות שרוצות לחבק אותי, הייתי מתנערת מהן בעדינות ונשכבת בתנוחת עובר במיטה שלי שהיא עכשיו צחורה ועליה מודפסים ורדים אדומים כמו כתמים של דם מהביל.
היא אומרת לי להיות נאמנה כמו עורב.
אני כזו. ואפילו יותר מזה.
ולכן אני לא מפסיקה להתגעגע.

"שבת בבוקר, יום יפה
אמא שותה המון קפה
אבא קורא המון עיתון
ולי יקנו המון בלון..
אפשר ללכת לירקון ולשוט שם בסירה
או לטייל עד סוף הרחוב ולחזור בחזרה
אפשר לקטוף פרחים, כאלה שלא אסור,
ואפשר ללכת עד הגן, ולראות שהוא סגור..."

כשהייתי ילדה הייתי הולכת כל שבת לבקר את סבא שלי. מהגג של הדירה שלו היה אפשר לשמוע את הקולות של האוהדים בבלומפילד ולדעת כל פעם כשיש גול עוד לפני שאמרו על זה משהו ב"שירים ושערים".
סבא שלי מת מזמן.
הייתי רוצה לחזור לשם. לגג הזה, עם הסוכה שעמדה כל השנה.
הייתי רוצה לחזור להיות ילדה.

המבחן היה נורא קשה, אז בתור פיצוי עשיתי קעקוע.
הידד לליאור מפסיכו, המקעקע הטוב בתבל.

טוב, טוב, אני נכנעת לכל ההודעות האוהבות שאני מקבלת.
הכל בסדר.
הנה. בוקר. וקמתי ומיד אני נוסעת אל עיר האורות חיפה היפה כדי לעשות עוד מבחן שלא למדתי אליו כמו שצריך.
והכל בסדר.
מיד אכניס את גופי השמנמן אל המקלחת, ואלך לטייל בגן עם השחרחר הישנוני והמתוק שלי.
אחר כך אסע ברכבת ישראל ואסתכל מהחלון על חוף אחד וחוף אחר ואזכר במגע של המים מיום שישי בלילה עם ת. מחמדי. כמה שהם היו קרירים ונעימים, זוחלים על הרגליים שלי למעלה.
ואגיע לאוניברסיטה עם המבנה הארכיטקטוני הכי לא ברור, ואשב בכיתה ושיאלו אותי כל מיני שאלות על חוק הלפרט וליברליזם מול סוציאל דמוקרטיזם וכאלה.
ואחר כך אחזור ברכבת ישראל הביתה.
ואלך לישון.

אני חושבת שאני צריכה למות כדי לגאול את העולם ואת עצמי מיסוריה של מייפל.
אבל אני לא יכולה למות כי אז לא יהיה מי שיטפל בשחרחר שלי. כלומר, אף אחד לא יאהב אותו כמו שאני. (כל היום אני שרה לו: מי אוהב אותך יותר ממני...)
אבל באמת שדי. אולי זה הזמן לשים לי קץ.
כל הרע שרע לי שורף לי את הושט. כמו שמרגישים כששותים אקונומיקה.