אני יודעת לחכות

משהו אצלי נפסק. נקטע. כמו איבר. והכאבים שאני מרגישה הם כאבי פנטום.
וזה מוזר כי משהו אחר החל. ונמשך.
אנחנו יחד כבר חצי שנה.
הוא ישן עכשיו על המזרון שהוא הביא אתמול כדי שיהיה מקום לכל האנשים לשבת.
הוא יפה.
אני אוהבת אותו.
אבל לפעמים אני מתמלאת בזעם כלפיו ומרגישה איך כל הגוף שלי רוטט מעצבנות ומרגישה איך קרובה להיות אלימה. אבל אף פעם לא מגיעה לרגע של האלימות. תמיד עוצרת קודם.
אנשים תמיד אומרים לי: "את כל כך רגועה. איך זה שאת תמיד כל כך רגועה."
הם לא יודעים כלום.
טיילנו עכשיו ברחובות המחשיכים של העיר שאני אוהבת. אנחנו והשחרחר.
כבר לא מכירים אותי כאן.
לפני חודש היה לי יומולדת ואף אחד כאן לא שלח לי מזל טוב. זה היה לי קצת עצוב. בשנה שעברה זה היה אחרת.
אבל אני זו שהתנתקתי.
וזה בסדר לי.
הוא שוכב על המזרון והחולצה שלו נמשכה קצת למעלה. חושפת את חלקת העור הזו שבינה לבין המכנסיים.
אם לא הייתי מםפחדת להעיר אותו, הייתי מנשקת אותו ממש שם.