מאז שהוא ברח מהכלא אין לי נשימה אחת שאין בה פחד.
אנשים מסביבי מנסים להסביר לי כמה שזה לא הגיוני, האהוב שלי, האיש הזה הנהדר, נועל פעמיים את הדלת בלילה וסוגר את כל החלונות ומתקשר אלי כל היום לבדוק שאני לא פוחדת.
אבל אני כן פוחדת.
זר לא יבין זאת, מי שלא היה שם באמת לא יכול להבין. את המחנק בגרון, תחושת ההתכווצות בחזה, והנשימות השטוחות, המהירות שמביא איתו הפחד.
יש איזה מישהי שמסתובבת כאן בכלוב שכתבה בבלוג שלה לפני כמה זמן שהיא נורא מבסוטית מזה שבכינוי שלה יש את המילה "אנס". רציתי להרוג אותה. איזה פיגור. איזה חוסר רגישות. טמטום ברמות חסרות תקדים. אם היא הייתה יודעת מה זה אנס היא לעולם לא הייתה כותבת את זה.
ונמאס לי להתנצל. נמאס לי להתנצל על הכבדות שיש ביחס שלי לנושא הזה, על האובססיה הקלה שיש לי לכל זה, על כך שאני לא יכולה להתייחס לזה בקלות ראש.
נראה אותכם נעולים לילה שלם בחדר, מקבלים מכות, חווים השפלות ועלבונות, ונאנסים. נראה אותכם מתייחסים לזה אחר כך בקלות ראש.
לפני 17 שנים. 26 בנובמבר 2006 בשעה 14:59
