Honeylingus

חטפתי מכה בגרון. זה לא כיף, אבל עכשיו אני מנוסה יותר.
הרופא לא מרשה לי לחזור לשיעורי קרב המגע עד שיורידו לי את הגבס, ואסיים את הפיזיותרפיה, אבל הרגשתי צורך כזה.
לפעמים פשוט צריך.
הזמנתי חבר והתאמנו קצת. והתאמנו עוד.
ולמרות שמשקל הגבס היה מורגש כבר אחרי חצי שעה, הצעתי קרב.
"בעדינות." ביקשתי.
"אני אקרע אותך." הוא חייך.
עם יד שלא זזה, תיכננתי את רוב ההקפות ברגליים. הגבס אמור היה להגן על רוב הטורסו. מכה בגבס תכאב לו יותר מאשר לי.
תנועות הרגליים שלי היו מהירות וחזקות יותר מבדרך כלל, אבל אנחנו חברים טובים. האסטרטגיה שלי היתה ברורה לו, והוא התכונן יפה.
כמה דקות מאוחר יותר הייתי שרוע על המזרון. פאק. אני שונא להפסיד.
שאבתי אויר בכוח, וכל נשימה כאבה.
"קום, בכיין. אני רוצה להתחיל." הוא התגרה בי.
"אני אנשוך אותך. ואתה תבכה. וחבל." מילמלתי חסר נשימה.

תזכורת: ידיים גבוהות, להגן על הראש. הגרון הוא אחת מנקודות התורפה.

הן מחזיקות ידיים.
בעצם, אצבעות. הידיים קשורות, כמו שאר הגוף, אך הן מצליחות לגעת עם כמה אצבעות, אחת ברעותה.
מנסות להתחזק, לשאוב כוח זו מזו.
רועדות כעלי שלכת.
אני משלב את ידי ושואל "מרגלות! מי שלח אתכן?"
הן מביטות בי, כמעט בוכות, ודנה צועקת "לעולם לא נגיד לך!"
אני מחייך, חיוך רשע וחושף שיניים.
"זה בכלל לא מעניין אותי. אבל אתן תספרו לי. אתן תספרו הכל!
עוד כמה רגעים, אתן תתחננו לספר לי."
אני מתקרב, חודר למרחב הפרטי של דנה ומביט בה ישירות.
"במיוחד את." אני לוחש.
היא יורקת עלי ומעווה את פניה.
אני מחטיף לה סטירה מצלצלת וממשיך לחייך.
ליאת מיבבת.
אני זז לצד השני, ומתקרב לליאת יותר מדי.
"את יודעת" אני לוחש, "שאם תספרי לי כל מה שארצה, אני אשחרר אותך. את יכולה לחסוך הרבה כאב. אבל את חייבת לספר לי הכל, ועכשיו!"
"אל תגידי לו כלום!" צועקת דנה.
ליאת מסתכלת עלי ושותקת.
אני מתרחק באחת ואומר. "או קיי".

אני מתיר חלק מהקשרים של ליאת, מטיל אותה על הכתף והולך איתה לשולחן.
היא נשפכת על השולחן, החזה הקטן שלה מזדקר מעלה, ולפני שתספיק להתמרד, אני קושר את ידיה מאחורי גבה, אל רגלי השולחן. אני צובט את פיטמותיה בכוח רב והיא צורחת.
לא אסתום לה את הפה.
אני ניגש ליעל וסוטר לה שוב, סתם, כדי לקבל את תשומת ליבה.
"אם תרצי שאפסיק להכאיב לה, את יודעת מה לעשות..."
היא מביטה בי במבט מלא שיטנה.
המקל הרחב שזרוק בפינת החדר נראה לי שימושי, ואני אוסף אותו. ביד אחת אני מחזיק חזק את קרסוליה הקשןרים עדיין של ליאת ומניף אותם גבוה למעלה. התחת המקסים שלה נגלה לי. ממממממם.
אני מנחית את המקל פעם אחר פעם, בכוח מתגבר והולך.
היבבות של ליאת מתגברות גם הן, וכך גם הקללות שדנה מטיחה בי.
מכה אחר מכה, עוד ועוד, עד שאני מרוצה מהצבע של העכוז.
אני מניח בעדינות את רגליה, ומפשק את שפתי ערוותה.
מממממם, רטוב...
אני אוסף קצת, על שתי אצבעות וניגש לדנה. מראה לה את האצבעות, מקרב אותן לאפה, שלא תברח מהריח המהמם, ומורח אותן על פרצופה ושפתיה.

דנה קלה יותר, ואני מטיל אותה על ליאת, בטן על בטן, ערווה אל פנים.
ליאת נושפת אויר, המשקל של דנה לוחץ על ריאותיה.
אני קושר את רגליה של דנה לידיה של ליאת, ולהיפך, ותוחב את ראשה של דנה לרטיבות של ליאת.
"תלקקי, נבלה!"
"בחיים לא!"
ניגש לאחוריה החשופים ומחליק שתי אצבעות על שפתיה.
מרים את המקל ואומר בקול ברור: "הזדמנות אחרונה לדבר!"
בלי לחכות יותר מדי, אני יודע שלא אקבל תגובה חיובית, ומקל הכאבים יוצא לדרך...

To be continued

"תסתמי!" אני מסנן.
היד שלי בשערות שלה, אצבעותי מתקפלות, לוכדות בכוח, שולטות בתנועות הראש שלה דרך השיער.
הפנים שלה מתעוותות בכאב "איייייי!"
אני מחייך מבפנים. אודה למיתרי קול.
הדמעה שלה מורחת את האיפור, והלחי מתחילה להחליף צבע מהסטירה של קודם.
מבט עמוק בעיניים. רואה את האתמול ומתכנן את המחר.
מוביל את הראש שלה ומשכיב אותה על הברכיים שלי, התחת היפה שלה מורם,
והיא מיבבת
מיבבת
כי היא יודעת מה מגיע.
אני מרים את החצאית שלה על גבה, ומוריד את התחתונים עד הברכיים.
המבט שלי קדימה, בוהה. היד שלי מגששת בפיזור דעת בין השפתיים שלה. רטוב, אבל ממש קצת.
היד הגדולה שלי עולה גבוה, האצבעות מתמחות להן באושר... *בום!*
היא מיללת "אחד. תודה."
שוב היד מתרוממת ו... *בום!*
"שתיים... תודה."
אני מחייך לעצמי חיוך קטן ומרושע ומנחית עוד ארבע מכות חזקות ומהירות, שתיים על כל לחי.
היא מוחה ובוכה וזזה על ברכי.
זזה??
"ארצה!" אני מתיז ומניח בכבדות את יד שמאל המגובסת והכבדה על גבה המיוזע.
העכוז הרך שלה מקבל צבע נהדר ורוטט כשהיא ממלמלת מספרים ותודות.
אני עוקב אחריה בקשב ובזרוע נטויה. היא יודעת שאם תטעה בספירה, אני אתחיל מההתחלה.
היא לא טועה, רק מגיבה לאט, נשימות לא סדירות.
אני מנחית עוד ועוד ועוד, והיא זורקת עת עצמה, מתמסרת לכאב, לחום המתפשט מאחוריה, לבכי.
היא מוכנה. כבר לא חושבת, רק מגיבה. משוחררת מכבלי העצמיות שלה, התמסרה כולה לי.
"ידיים אחורה, על הלחיים. תפסקי אותם רחב."
היא עושה בדיוק מה שצוותה, ואני משהה את ידי באויר עוד כמה שניות.
זה מה שאני אוהב.
הציפייה.
אני מכה חזק, האצבעות שלי פוגעות בחור התחת שלה ומסביבו. היא קופצת קדימה ברפלקס,
מנסה לברוח מן הכאב הצובט.
אני משאיר את ידי עליה, ומורח את הכאב, מלטף אותו לתוכה כמו משחה נגד מכאובי החיים.
"על הברכיים, פנים אלי."
מפשק רגלי והיא מתקרבת. שוב אני בוחן את העיניים. יופי.
אני אוסף אותה אלי בחיבוק חזק, מצמיד אותה טוב טוב אל החזה הרחב שלי.
היא מניחה את ראשה עלי ומשתדלת להפסיק את היבבות. מושכת באפה ומתנשמת.
האחיזה שלי מתהדקת, ואני קם, נעמד איתה, משעין אותה על הקיר הכי קרוב.
היא מחניקה נשימה כשהקיר הקר נוגע בתחת הלוהט שלה.
"תחזיקי אותי עם הרגליים."
היא מרימה אותם לאויר ועוטפת אותי. אני פותח את הרוכסן ומחליק לתוכה.
חיוך עולה על פני כשאני משווה את הרטיבות המטפטםת במורד ירכיה לכמעט יובש שהיה שם קודם.
אנחנו זזים, פנימה והחוצה, נשיכות ולקיקות, פטמות צבוטות.
"אני רוצה לגמור." היא מכווצת את ירכיה.
"עוד לא!"
אני זז יותר מהר וכבר מרגיש את הירכיים. נשימות עמוקות, והנה הנקודה.
היד שלי יורדת לדגדגן שלה והיא נאנחת. ברור לי שהיא לא תחזיק מעמד יותר מכמה שניות.
לוחש ישירות באוזן שלה "את יכולה" וכעבור רגע היא רועדת, מפסיקה לנשום, כל גופה מתכווץ ורוטט.
אני דוחף את עצמי שוב ושוב, וגומר בעצמי.
נשען עליה, והיא עלי. מתנשמים.
לאט לאט היא מורידה את רגליה לרצפה. לא עומדת יציב ואני מייד תופס אותה.
היא מחייכת אלי ומודה לי.
"לכי לשירותים, תתנקי ונישן".

"מה שברת?" שואלת המלצרית.
"את המרפק" אני עונה ומראה לה את המרפק שנשאר לי.
"אויייי" היא מעווה את פניה, "תהיה בריא."
"תודה." אני עונה ומזמין את המנות.

"נו, אז מה עשית כל השבוע?" הוא שואל אותי וזולל פוקצ'ה.
"ראיתי ערוץ 8, נחתי. קראתי המון, בסוף אני אהיה חכם." אני קורץ.
אני משמיט את זה שרוב השבוע הייתה לי זקפה, ורוב מה שקראתי
היה מ- http://www.bdsmlibrary.com/stories
אני לא בטוח שהוא מוכן לשמוע על בדסמ.

המנות מגיעות, ואנחנו אוכלים.
הוא מספר על עוד אחת מהידידות-שלו-שהיה-רוצה-אותן-כחברות.
לאיש יש כישרון...
גם אני לפעמים מוצא את עצמי מתחבט בבעיה הזו.
"בעיית הגבולות", אני מציין וממשיך:
"איך אתה מעביר אותה את הגבול מידידה לחברה?"
איך אעביר אותה את הגבול מוונילית לסאבית שלי, אני חושב לי.
"יש את הדרך הברורה מאליה. פשוט תגיד את זה.
תגיד לה 'אני רוצה שתהיי חברה שלי'. בלי להתחמק, בלי לחכות
לרגע המתאים, בלי בלה בלה, פשוט להגיד."
"אני לא יודע..." הוא ממשיך בחוסר ביטחון.
כשלון זה לא כיף.
גם לאבד ידידה שהיא פוטנציאל לחברה זה לא כיף.
אני מבין אותו.
"יכול להיות" אני חושב בקול רם "שצריך לפתור את הבעיה לפני
שהיא קיימת. כלומר, שיהיה ברור כבר מההתחלה שאתה מעוניין
בה כחברה ולא כידידה."
הוא מהנהן בהסכמה: "יכול להיות."
הגיוני, אני אומר לעצמי. אם תכיר אותה במסגרת בדסמית מראש,
לא תיעצר בתהיות האם היא סאבית, האם היא מתאימה להיות
סאבית שלך, האם אתם נהנים מאותם משחקים.

המלצרית חוזרת לפנות לנו את השולחן, ואנחנו מזמינים קינוחים וקפוצ'ינו.
"ימים טובים היו לי פה." אני מעלה זכרונות. "ארוחות צהריים
של שעה... איזה ימים".
הוא צוחק.
"אחותי מסרה לך ד"ש." הוא נזכר.
אני מחייך "תמסור לה בחזרה, לחמודה הזאת."
המלצרית מתקרבת.
"אני רוצה לתת לך כסף." אני מחייך. יש לה עיניים שמחות.
"יופי." היא משיבה לחיוך.
אני מרגיש את הכימיה.

"תהיה בריא." היא שמחה אלי בדרך החוצה.
"לא רוצה." אני מתריס כמו ילד חצוף.

זה מתחיל בליקר Wild Turkey.
בדרך כלל בורבון זה לא בשבילי. אבל התחלה כזאת טעימה, רכה ומלטפת יכולה רק לקרב אותי למחשבות על איברים רגישים שמחכים ללשון שלי.
השאר זה אייריש קרים. מתיקות ופינוק.
אם אני מרגיש נבזי, אולי טיפת טבסקו.
אם היתולי, טיפת לימון.

לרוויה.